דמוקרטיה מסוכנת

ב-15 במרס 1917 ויתר הצאר ניקולאי השני על השליטה באימפריה הרוסית לאחר סדרה של מהומות, שביתות ואסיפות שהחלו פחות משבועיים לפני כן. שינוי היסטורי התחולל ברוסיה, כאשר לראשונה הועבר השלטון לידי העם שהשתחרר מעול הצאר. השלטון עבר לידי ממשלה זמנית ליברלית בראשותו של גיאורגי לבוב, שלאחר מכן הוחלף על-ידי עורך הדין אלכסנדר קרנסקי הסוציאליסט, שהכריז על רוסיה כרפובליקה דמוקרטית. אלא שאז, בחסות הדמוקרטיה, ב-3 באפריל 1917, חזר לרוסיה המנהיג הבולשביקי הגולה ולדימיר איליץ' לנין, שהחל לארגן את המפלגה הבולשביקית (שלימים שינתה את שמה ל-קומוניסטית). ב-7 בנובמבר הכריז הקונגרס השני של המועצות הנבחרות ברוב קולות (390 בולשביקים ו-100 מהפכנים סוציאליסטיים מתוך 649 צירים) על העברת השלטון לידי הבולשביקים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה איטליה מלוכה חוקתית (בדומה לבריטניה עד היום), כלומר דמוקרטיה. ב-1921 נבחר לראשונה לבית הנבחרים ברומא ציר בשם בניטו מוסוליני שעמד בראש המפלגה הפשיסטית הלאומית. למרות שמפלגתו מנתה רק 35 צירים מתוך 353, המצב הכלכלי הרעוע, בצד הפילוג הרב בפוליטיקה האיטלקית, והחשש ממהפכה קומוניסטית הביאו את המלך ויטוריו אמנואלה השלישי להטיל ב-31 באוקטובר 1922 את תפקיד ראש הממשלה על מוסוליני. הדבר נעשה בין היתר כמענה לרחשי ליבו של העם כפי שבאו לידי ביטוי בהפגנת-ענק שארגן מוסוליני ברומא. למעשה, בממשלות הקואליציוניות הראשונות שהקים מוסוליני, היו הפשיסטים מיעוט. אך אט-אט, תוך הפעלת צווי חירום ושינויים בשיטת הבחירות, בצד שיטות הפחדה שונות וככל הנראה גם אי-סדרים וזיופים, הצליחו מוסוליני ובעלי בריתו לזכות ברוב של 64% בבחירות שהתקיימו ב-6 באפריל 1924. ב-3 בינואר 1925 החל הדוצ'ה מוסוליני לבטל את הדמוקרטיה באיטליה.

בדצמבר 1924 השתחרר אדולף היטלר מהכלא, בו הוא היה לאחר שביצע ניסיון הפיכה כושל. הוא נפגש עם ראש הממשלה הגרמני, והבטיח לו שמעתה המפלגה הנאצית תפעל רק באופן חוקי. כך הפכה המפלגה הנאצית לחלק מהחיים הפוליטיים בגרמניה. איש לא הוטרד מכך, ואכן בבחירות שהתקיימו ב-20 במאי 1928 זכתה המפלגה הנאצית ב-12 מושבים בלבד בפרלמנט. אלא שהמצב הכלכלי בגרמניה הידרדר, ובבחירות של 14 בספטמבר 1930 הנאצים כבר זכו ב-107 מושבים והפכו למפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט. מהומות שגרמו הנאצים ומצב כלכלי שהמשיך להידרדר הביאו לקיום שתי מערכות בחירות ב-1932, שבהן המשיכה המפלגה הנאצית להגדיל את כוחה. בסופו של דבר, נאלץ נשיא גרמניה להטיל על אדולף היטלר את תפקיד ראש הממשלה ב-30 בינואר 1933. לאחר מכן, ועד תום מלחמת העולם השנייה לא הייתה יותר דמוקרטיה בגרמניה.

ב-1977 החל המשטר המונרכי האכזרי של השאה מוחמד רזה פהלווי בסדרה של הקלות ברוח זכויות האדם שכפה עליו הנשיא ג'ימי קרטר. האופוזיציה לשאה, שהורכבה מליברלים חילוניים, שמאלנים ודתיים, ניצלה זאת והחלה לארגן סדרה של מחאות נגדו שהגיעו לשיאן בדצמבר 1978. כאשר הצבא החל לסרב להוראות השאה לדכא את המהומות, והחל מצטרף אליהן, ויתר השאה על שלטונו, מינה איש אופוזיציה בשם שאהפור בח'תיאר לראש הממשלה, ונמלט מהמדינה ב-16 בינואר 1979. בח'תיאר הכריז מיד על שחרור כל האסירים הפוליטיים ופירוק המשטרה החשאית הידועה לשמצה של השאה - הסאוואכ. ברוח הדמוקרטיה שבח'תיאר שאף להשליט באירן, הוא גם התיר לאייתוללה רוחאללה ח'ומייני לחזור לאירן מהגלות ב-1 בפברואר 1979. אלא שמרגע שזה שב מהגלות, הוא הכשיל כל ניסיון לארגן בחירות דמוקרטיות באירן, ואף הכריז על בח'תיאר כבוגד. באפריל 1979 עזב בח'תיאר את אירן לפריס, שם הוא נרצח על-ידי שליחי המשטר האירני ב-1991.

כדי להפיג את חששם של הליברלים החילונים, השמאלנים והאנרכיסטים שהשתתפו בהפיכה, מפני משטר תיאוקרטי, ביקש ח'ומייני מחבר פרלמנט בשם מהדי באזרגאן להקים ממשלה זמנית. גם באזרגאן האמין כי הוא יוכל להנהיג דמוקרטיה באירן, אולם תקוותו אפסה באופן סופי בנובמבר 1979 עם התפטרותו, לאחר שהמועצה המחוקקת קיבלה חוקה שהגדירה את אירן רפובליקה איסלאמית המבוססת באופן מוחלט על חוקי האיסלאם, ובראשה המנהיג העליון - ח'ומייני.