בלי המתנחלים לא יהיה קיום למדינת ת"א

כדי להבין במה דברים אמורים, באמת, יש לומר את האמת ולא להסתתר מאחורי סיסמאות מעורפלות, סיסמאות שאולי יכולות לרצות אחדות מבין אומות העולם, ואולי אף אחדים מן הישראלים המוכנים, בשמחה רבה, למסור את כל חלקי הארץ המיוסרת הזאת, הארץ שלנו, לידי הפלשתינים, תמורת שלום.

מהו, בעצם, השלום הזה שכולם מרבים לדבר בו?

דוגמה מדויקת לתהום העמוקה הפעורה בין הצדדים ניתן לגלות במילים שבהן משתמשים שני העמים המיוסרים האלה במסגרת המלחמה הבלתי פתורה שביניהם. המילים ומשמעותן, המילים ויכולת הצדדים להבין את מה שנסתר מאחוריהן, ובעיקר המילים הפשוטות ביותר, כמו "שלום", ומה משמעות המילה הזו בעיני כל אחת משתי האומות. כי כאשר הפלשתינים מדברים על המילה "שלום" וכאשר ישראל מדברת על "שלום" - המדובר אומנם במילה אחת, בעלת צליל כמעט זהה, אבל בעלת שתי משמעויות שונות באורח קיצוני ביותר.

כאשר הפלשתינים משמיעים את המילה "שלום" במסגרת חלומם להקים מדינה פלשתינית, הם מדברים על "זכות השיבה" שפירושה החזרת כל הפליטים - מלבנון, מירדן וממצרים - לכל מקומות מגוריהם לפני 48'. לרמלה, ללוד, ליפו, לחיפה, לאשקלון, לעכו, לאיגזים (היא כרם מהר"ל) וגם לכפרים שנהרסו עד היסוד במלחמת השחרור. בעיני הפלשתינים, משמעות מימוש "זכות השיבה" הזו היא: שינוי מוחלט של המבנה הדמוגרפי של מדינת ישראל עד כדי הפיכת היהודים בה למיעוט; כאשר הפלשתינים מצהירים על רצונם ב"שלום" הם מדברים על ריבונות פלשתינית מלאה בכל מזרח ירושלים, כולל הר-הבית והכותל המערבי, ירושלים שתהיה בירת מדינת פלשתין שתשתרע על כל שטחי הגדה המערבית.

לעומת זאת, כאשר הישראלים מדברים על "שלום" הם זוכרים תמיד, ולעולם לא ישכחו, כי הם דורשי "שלום" גם בשם ששת המיליונים מבני העם היהודי שניספו בשואה ואשר רציחתם הבלתי אנושית הביאה להכרה בינלאומית בחובה המוסרית להעניק לעם היהודי בית בארץ ישראל; כאשר רוב הישראלים חולמים על "שלום" הם זוכרים, כי זה "שלום" שבמסגרתו מדינת ישראל - שבירתה ירושלים השלמה - נועדה להיות בית לאומי לעם היהודי ובתור שכזו היא הוגדרה בידי מייסדיה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית".

אך אי-הבנת משמעות המילים הפשוטה ביותר כמו "שלום" אינה חזות הכל. אסור לשכוח, לעולם, כי על כברת הארץ הקטנה הזו במזרח התיכון נאבקות מזה יותר ממאה שנה שתי תנועות שחרור לאומיות - עם ישראל והפלשתינים. זו כברת הארץ שאנו מכתירים אותה בתואר "נחלת אבותינו" והפלשתינים העניקו לה את התואר "פלשתין הכבושה". כדי להשיג שלום בין הצדדים הניצים על האדמה הזו - כך אומרות לנו אומות העולם - יש להיכנס למו"מ ענייני שבמסגרתו יושג הסכם למימוש הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים". גם אם נניח לרגע שהמו"מ הזה יצבור תאוצה מחדש והצדדים יתכנסו סביב שולחן הדיונים, כדי לתת ולקבל, על מה ידברו סביב השולחן הזה? על הגבולות, על הוויתורים, ועל ה"שלום", כמובן. ושוב ישתמשו באותה מילה, ושוב יהיו דעותיהם חלוקות באשר למשמעויותיה השונות. ומה יהיה אז? שוב מחלוקת, שוב מלחמת עמדות מילולית, שוב פיצוץ.

במאבק האינסופי הזה, המאבק הסיזיפי הזה, המאבק המונע באש הלוהטת משנאה דו-צדדית, באמוציות והקשרים היסטוריים המשולבים באמונה דתית עמוקה, בהבטחות אלוהיות שבקשר נפשי עז אל קרקע המולדת המובטחת - לא יכולים להיות שני מנצחים. במאבק שבו כל צד טוען "כולה שלי" רק צד אחד יכול לצאת מנצח. רק צד אחד יכול, בסופו של יום, לשלוט בארץ ששוב אינה זבת חלב ודבש אלא זבת דם ונרצחים. במאבק הזה בין שתי תנועות השחרור הלאומיות הפתרון היחיד הוא רק זה שבמסגרתו צד אחד יגבר על האחר וישלוט בארץ חלומותיו, במולדת כיסופיו, כאשר העם השני נמחק מעל פני האדמה הזו, גולה ממנה, או נותר לחיות בה כמיעוט בעל זכויות מינימליות. מנקודת הראות הקיומית של תנועת השחרור הציונית-יהודית, המעדיפה שלא להיות משוספת גרון בסיף המוסלמי, חיוני לקיומנו שהמנצחת תהיה ישראל. וצבאות ישראל במלחמה הזו הם המתנחלים הנאחזים בכל נפשם ומאודם באדמה הזאת. ללא המתנחלים האלה גם למדינת תל אביב לא יהיה קיום.

בהתנחלויות השונות שמעבר לקו הירוק מתגוררים כ-330 אלף תושבים. 20 אלף נוספים מתגוררים ברמת הגולן. עוד 185 אלף איש הקימו את ביתם בשכונות שנבנו במזרח ירושלים ושעל-פי ההגדרה הנגטיבית מבית מדרשו של השמאל הישראלי גם הם "מתנחלים". אם נתייחס רק לאלה המתגוררים בכל רחבי יהודה ושומרון, המדובר בציבור גדול ורב המהווה את העורף היהודי-ישראלי החיוני לקיומה של מדינת ישראל. לא כל ההתנחלויות הן ישובים קטנים. במסגרת עירונית מתגוררים כ-110 אלף תושבים (אריאל, מודיעין עילית, ביתר עילית, מעלה אדומים); במסגרת מוניציפלית מוסדרת של רשויות מקומיות מתגוררים כ-50 אלף איש (אורנית, אלפי מנשה, אלקנה, אפרתה, בית אל, גבעת זאב, הר אדר, מעלה אפרים, עמנואל, קריית ארבע, קרני שומרון); כל השאר מתגוררים בכ-130 ישובים קטנים - שרובם בנויים בהתאם לחוק - המתפרסים על פני כל שטחי יהודה ושומרון, והמאכלסים משפחות בודדות או כמה עשרות משפחות. כל התושבים הללו מתקיימים מעבודת כפיים, הרבה מהם עוסקים בייצור מוצרים חקלאיים, חלקם מתפרנסים מחקלאות אורגנית ואינם נתמכים מתקציביה של מדינת ישראל. דבר אחד מניע את המתיישבים האלה: האמונה בצדקת דרכם, בשליחות שההיסטוריה הטילה על כתפיהם. יש שצדקת הדרך בעיניהם היא חזרה ל"נחלת אבותינו", יש שצדקת הדרך לדעתם היא החובה ההיסטורית-לאומית להבטיח את המשך קיומה של המדינה, ויש המשוכנעים שבלעדיהם בכלל לא תהיה מדינה ומי שישלוט בשטח תהיה ישות פלשתינית עוינת ואלימה שתגרש מבתיהם ומאדמתם את כל המתנחלים.

במילים פשוטות אפשר להעניק להתיישבות הזו את התואר "הציונות החדשה". כשם שחלוצי התנועה הציונית התנחלו בארץ ישראל של תחילת המאה העשרים בדגניה ובקיבוצים אחרים, לחמו על כיבוש האדמה, נאבקו על עבודה עברית, נהרגו בידי פורעים ערבים, והמשיכו לחיות ולהילחם על מימוש חלומם להקים מחדש ב"ארץ אבותינו" את המדינה שממנה הוגלו בני עמם לפני אלפי שנים - כך המתנחלים החדשים של ימינו, מממשים את החלום הציוני במיטבו. בלי החלום ההוא לא הייתה קמה ישראל ובלי החלום הציוני החדש הזה לא תוכל להתקיים המדינה.