בעיתון מעריב, יום שישי האחרון 23.04.2004, נימק השר שרנסקי במאמרו 'התנתקות משלום אמיתי' את התנגדותו לתוכנית של ראש הממשלה בשני נימוקים עיקריים:
א. התוכנית לא מביאה שלום; ב. התוכנית אינה פתרון לטרור.
אילו היה בתוכנית כדי פתרון לאותן בעיות היה תומך בה, אמנם בכאב.
למעשה סיגל לעצמו שרנסקי את היגיון אחרית הימים של יוסי ביילין, ששלום הוא מטרת העל של ישראל. הוא בר השגה לא בעוד דור. הכל נמדד במדד השלום. והיות ולשלום צריך את הפלשתינים הכל בהכרח תלוי, בסופו של דבר, בהם. ויתורים, כלשון השניים, עושים עבור שלום ורק כשיגיע. עד אז אמנם נלחמים בטרור אבל, בפועל, נגררים אחריו אסטרטגית למחוזות החזון הפלשתיני - מדינה דו לאומית שסופה פלשתין הגדולה והשלמה. ברור שיש מחלוקת בינהם לגבי הדרך להגיע לשלום.
היות ומדינת ישראל נמצאת במזרח התיכון הדברת הטרור היא משימה לעוד שנים רבות קדימה. קיימת הרי אפשרות סבירה מאד שהשלום החמקמק אינו בר השגה בדורנו ואולי גם לא בדור הבא. המזרח התיכון נמצא בעיצומו של משבר זהות דתי, לאומי, תרבותי ופוליטי שיימשך עוד זמן רב לעתיד וסופו לא ידוע. הסכסוך בינינו לפלשתינים אינו בועה מנותקת אלא חלק מהמשבר הזה. הציפייה שהמזרח התיכון יבער מטרור, קנאות, בורות ועוני בצל משטרים לא דמוקרטים ואנחנו בישראל נחיה בבועת שלום עם הפלשתינים - הציפייה הזאת נראית מאד לא מציאותית.
השר שרנסקי, כמו פלגים חשובים בשמאל, לא מתייחס לכך בכלל. משנתו של שרנסקי כפי שהשתקפה במאמר היא מתכון להמשך הקיים, לקיפאון מתמשך ומתעלמת ממטרתנו האמיתית: מדינה יהודית דמוקרטית שחובה לחתור אליה גם אם השלום איננו והטרור קיים.
הרי מתנחלי הארץ התיישבו במקומותיהם בכוונה להישאר שם לתמיד ולא כמענה זמני לטרור. ההתנחלות היא הגשמת חזונם לארץ ישראל השלמה מהנהר עד הים גם אם במחיר זהותה הדמוקרטית של ישראל ובפרוש במחיר שליטה והשתלטות על עם אחר, עם אויב ושונא. גם לו היו עוברות שנים ללא פיגועים, וללא ערפאת היו המתנחלים מתנגדים בכל כוחם לפינוי חלקי הארץ. סביר שהיו משתמשים אז בטענות אחרות.
אכן התנתקות חד צדדית והתכנסות למדינה יהודית דמוקרטית אינה פתרון לטרור, יתכן אפילו שלזמן מסוים תהיה לטרור רוח גבית, מי בדיוק יודע, מי יכול להתיימר ולדעת. אבל הימנעות מהכרעה אסטרטגית על זהותנו היא כניעה לטרור והיגררות אחרי האסטרטגיה הפלשתינית של הכל או לא כלום. מדינה יהודית דמוקרטית היא צורך קיומי לישראל גם אם השלום רחוק, אולי מעבר לאופק. התניית הכל בפלשתינים כמוה כמתן זכות ווטו לחברה הפלשתינית וליאסר ערפאת וממשיכיו על לוח הזמנים שלנו, עתידנו וזהותנו הלאומית.
הוכחנו בחג הפסח וביום העצמאות שעבר עלינו לטובה, ביציאה ההמונית לגנים, לשמורות, לטבע, למופעים ולפרקים שלא הדברנו את הטרור אבל למדנו להתגבר עליו.
כמו בכל מאבק, בכל חתירה עיקשת למטרה, יתכן שהמחיר לטווח הקצר הוא יקר, כך גם מחיר עצם קיומנו כאן. הרי אי אפשר להתקדם לאף מטרה בעולם בלי נכונות להסתכן, לשלם מחיר ולהתמודד עם קשיים ומי כמתנחלים יודעים זאת על בשרם. המטרה היא המצדיקה את קשיי ההווה. הבה נישאר דבקים במטרה והיא - מדינה יהודית דמוקרטית.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
