תל אביב התייאשה

המדינה צריכה להיות שמחה ביום ההולדת שלה. אנחנו, בני האדם, תמיד מזדקנים. היא - מתבגרת. אנחנו, מגיל 30 מתחילים להיכנס לפאניקה של גיל המעבר, והיא - צוברת ניסיון, מחכימה, מתייפה. האומנם?

יום העצמאות השנה היה אנמי. נראה, כאילו המדינה התייאשה ואמרה: מצב הרוח עמוק באדמה. חבל על האורות, על הדגלים. אפשר אפילו להתבלבל לרגע ולשכוח שזה ערב יום העצמאות, המכוניות אפילו בלי דגל של ארה"ב, אחותנו משנה שעברה. בעזריאלי לא הדליקו את האורות בחלונות, שם סופרים אחורה רק לשנה הנוצרית. הבורסה, כהרגלה, חלונות מוארים ל-56 שנים, אבל המגדל העצום הזה, "שער העיר", מאפיל עליהם. בית ספר מקס פיין לא תלה השנה את שרשרת המנורות, ורק מגדל בזק מגבעתיים מנצנץ מרחוק.

תל אביב התייאשה? המדינה התייאשה?

ברחוב אבן גבירול יושבים כמה אנשים ליד חנות השווארמה. ערב יום העצמאות, חשבתי, קצת עלוב, אבל בעצם - זוהי מדינת ישראל, שווארמה ופלפל ברוטב של ביצה אחת גדולה. ברקע מתנגנים אפילו שירי ארץ ישראל, אבל צעד אחד קדימה, ל"שניץ קבב ועוף" מחזיר אותי למה שבאמת מתנגן כאן בשנים האחרונות: מוסיקה עם מילים שאין להן קשר לא למדינה ולפעמים גם לא לשום דבר אחר.

אדם מבוגר יושב על ספסל ואוכל פיתה עם חומוס. לבד. זה לא בסדר שבערב יום ההולדת למדינה הוא לבד, חשבתי, וקניתי לנו שתי בירות. נעשה 'לחיים'. "נסדרוביי", הוא ענה.

ככל שמתקרבים לככר רבין, שאת מצבתו מקיפים פרחים ונרות, מתחילים להתבלבל. אפשר בהחלט לחשוב שמדובר בעיר מסוכנת מאד, התיישבות בלב כפר עויין. מחסומים, שוטרים, מג"ב, אוטובוסים כפולים חוסמים את הכביש, ניידות משטרה. השוטר בודק את האיש שלפניי והשוטרת אותי, מכף רגל ועד ראש. איזו מציאות ביזארית.

בבמות, כנראה בכל עיר, לא נופתע בהופעה יוצאת דופן, אבל אף פעם לא נמאס בלהקות המחול ששכחו את ההורה. משום מה בכל שנה הולכים כל החבר'ה לראות את המופעים, למרות שהם הרי מיועדים לילדים הקטנים, שבעצם לא ממש מכירים את "יש ששואלים עלינו" של הצופים ואת "צ'רלי קצ'רלי", ו"רק בישראל", שבשבילם היא עוד תוכנית טלוויזיה.

אבל הזיקוקים... אוי הזיקוקים... אין מה לדבר. מדהימים, מרשימים, אפשר להנות מהם וכמובן שלא לשכוח לומר את המשפט הבנאלי הזה, הישראלי אולי, שמה שמממן את כל זה הוא הקנס של 660 ש"ח על כלב בלי רצועה, 100 ש"ח על דוח באדום-לבן ו-250 על גרירה (לא כולל שחרור הרכב מהחניון).

יפים - אבל פחות מרגשים. בין זיקוק לזיקוק עובר רכב משטרתי, ואני נאלצת לעשות צעד לאחור ולהיזכר במציאות המאוסה הזאת, באמת מאוסה.

אז כל האנמיות הזאת קצת מוציאה את החשק ללכת למסיבה ולחגוג כמו שצריך, אבל אי אפשר. זה כמו לא לבוא ליום ההולדת של החברה הטובה שלי. אז מסיבה בשיכון דן. של צפון תל-אביבים ותאמינו לי - מסתבר, שדווקא שם יודעים 'לתת כבוד' למדינה. דגל ענק, זיקוקים, ובשעה שכולם כבר קצת מבושמים - שיר פטריוטי לארץ ישראל. אח, איזו אחווה. עכשיו רק חסר הצליל של השעה חמש בבוקר, של חצוצרות צה"ל שמשכימות אותנו ליום חדש.

בוקר יום העצמאות שמח.