חקיקה נגד העיתונות - ואכיפה בצדה

כנסת ישראל הפכה בעת האחרונה לזירה ליוזמות חקיקה שנועדה להגביל את חופש הפעולה של העיתונות בארץ. גם אם הדעות חלוקות בשאלה אם ראוי שבית מחוקקים במשטר דמוקרטי יקבע כללי עשה ואל תעשה לעיתונות, אין ספק שהתזזית החקיקתית שאחזה בנבחרי הציבור בארץ מקורה בכשלים בהתנהלות האתית של כתבים בישראל.

אותה תזזית אינה רק סיבה לדאגה בתחום העיתונאי; פעלתנות המעודדת חיקוק אותיות מתות בספר החוקים שלנו גורמת לזילות אחד התוצרים החשובים של חברה אנושית. בחינת המודל הבריטי, ופסיקה של בית המשפט העליון שלה בימים האחרונים, יכולה לסייע לחברי הכנסת שלנו.

רק לאחרונה הועלו טענות קשות כנגד סיקור משפטים פליליים בישראל, היכן שחוק הסוביודיצה - האמור להגן על טוהר ההליך המשפטי - קיים בגרסא מצמצמת יחסית למדינות אחרות, אך רק לעתים נדירות נאכף.

בהכרעת בית המשפט בתיק בו הורשע רומן זאדורוב ברצח הנערה תאיר ראדה, מתח בית המשפט ביקורת נוקבת על הדרך בה סוקרו הדיונים בבית המשפט, והספקות שהעלו עיתונאים ממש בעוד בית המשפט בוחן ממצאים ושומע עדויות. כך גם במהלך משפטו של השר לשעבר חיים רמון, עיתונים שמו עצמם מעין שלוחה של בית המשפט, המשטרה, התביעה וההגנה גם יחד, וניהלו חקירות עצמאיות בשאלות שמקומם בזירות המשפט והחקירה.

נשיאת מועצת העיתונות בישראל דליה דורנר, בעצמה שופטת בית המשפט העליון בישראל עד שנת 2004, מרבה לציין כי סיקור עיתונאי של מערכת המשפט הוא נדבך חשוב ברשימת חובותיה של התקשורת, כל זמן שמדובר בסיקור זהיר. מרגע שהעיתונות מתחילה לערער על עצם החלטת המערכת השיפוטית, ונוטעת בציבור הקוראים ספק בהגינותם ובתפקודם של בתי המשפט, נפגעת יעילות ההליך המשפטי כפי שהיא נתפסת בקרב הציבור.

בית המשפט העליון של בריטניה נדרש לנושא זה, שהפך לבעייתי הרבה יותר בעידן ריבוי ערוצי החדשות באינטרנט, לפני ימים אחדים. בפסיקה בסוף השבוע שעבר, הורשעו שני אתרי החדשות הנקראים ביותר במדינה, של העיתונים "סאן" ו"דיילי מייל", בביזיון בית המשפט מכוח חוקי הסוביודיצה הנוקשים במדינה, המגבילים את התקשורת במהלך הליכים פליליים.

שני האתרים פרסמו את תמונתו של נאשם ברצח, ריאן ווארד, במהלך משפטו בשנת 2009. למרות ששני העיתונים הסירו את התמונה בתוך שעות ספורות מהאתרים בעקבות דרישה של בית המשפט, ולא פרסמו אותה כלל במהדורה המודפסת, הם הורשעו בעקבות תביעה שהגיש התובע הכללי בממלכה.

בהגישו את התביעה בחודש שעבר, מכוח חוק ביזיון בית המשפט - 1981, טען התובע הכללי, דומיניק גריב, כי שני העיתונים "עלולים היו להפריע ולהשפיע על ההליך". החוק קובע כי פרסום שכזה במהלך משפט יכול להיחשב לביזיון בית משפט, גם אם אין בכוונת העיתון לעשות זאת.

ההגנה טענה כי הסיכון לפגיעה להליך במקרה זה היה מינימאלי מאחר שהתמונה הוסרה תוך זמן קצר, ובכל מקרה, בית המשפט הזהיר מראש את חבר המושבעים שלא לעשות שימוש באינטרנט במהלך המשפט. אך השופטים, לורד מוזס והשופט אוון, קבעו: "התמונה יצרה סיכון ממשי של השפעה על כל חבר בחבר המושבעים שראה אותה, כנגד הנאשם ווארד".

בסיום החלטתם כתבו השופטים: "תיק זה מצביע על הצורך להכיר בעובדה שחדשות מיידיות דורשות הגנות מיידיות ויעילות על האמינות של משפט פלילי". בית המשפט יכריע בקרוב בשאלת הקנס וההוצאות המשפטיות שיושתו על שני העיתונים.

סעיף 71 לחוק בתי המשפט הישראלי מצמצם בהרבה את האחריות הפלילית של כתבים בארץ בכיסוי הליכים פליליים. חובה אצלנו להוכיח כי לעיתונאי הייתה כוונה להשפיע על ההליך המשפטי בסיקור, או הערכה של המפרסם כי יש הסתברות גבוהה שבית המשפט יושפע מהסיקור.

אין כאן קריאה למערכת להחמיר עם עיתונאים בעבודתם, גם כאשר הם מועדים במילוי שליחותם, אלא בקשה מהאוחזים בעט והמקישים במקלדת להקדיש עוד רגע מחשבה לפני שהם משגרים את התוצרת שלהם לחזקת הציבור, לנצח.