אחד הנימוקים במכתב הרבנים ההזוי למשה קצב היה, שאי-אפשר לקבל את פסק הדין בשל העובדה שג'ורג' קרא אינו יהודי. נניח בצד את העובדה שלצידו של קרא ישבו שתי שופטות יהודיות (שלפי ההלכה היבשה פסולות אף הן, אבל את זה הרבנים לא יעזו לומר), נניח בצד את הנימה הגזענית הבוטה של הדברים, ונעסוק בעובדות בעזרתו של הרב יואל בן-נון.

הרב בן-נון הזכיר, במאמר תגובה שפירסם ב-ynet, שבעת הקמת המדינה הסכימו הרבנים הראשיים, הרב יצחק הרצוג והרב בן-ציון עוזיאל, שגם מי שאינם יהודים יוכלו לשמש בתפקידים שלטוניים. זה אומנם בניגוד להלכה, אבל הרבנים הראשיים הבינו את הצורך בגמישות ובהתאמה לנסיבות העכשוויות. ואת זה עשו שני רבנים ראשיים, לא ראשי ישיבות בבית אל ובירושלים.

כאשר נוח לאותם רבנים, הם מסתמכים על הרב קוק ועל הרב גורן ועל הרב שפירא ועל הרב אליהו - כולם גדולי תורה, תלמידי חכמים עצומים, שגם היו הרבנים הראשיים לישראל. כאשר נוח להם, הם מתעלמים מקביעותיהם של רבנים ראשיים אחרים, שהיו לא פחות גדולי תורה ולא פחות תלמידי חכמים. כך שבנוסף לכל הפגמים האחרים באותו מכתב אומלל, יש בו גם לא מעט צביעות.

בכל הדיבורים והמאמרים על כך שהגז ממצרים עדיין לא חזר לזרום, חודש לאחר החבלה בצינור, לא ראיתי התייחסות להשלכות הרחבות של הנושא. יותר ויותר מתברר, שמדובר בהחלטה פוליטית אנטי-ישראלית, המצטרפת למעבר הספינות האירניות בתעלת סואץ ולהתבטאויות הגובלות באנטישמיות של כמה וכמה בכירים במצרים.

זה קורה אחרי 30 שנה של שלום, אומנם קר עד קפוא, אבל בכל זאת - שלום. זה קורה למרות שיש הסכמים כתובים, גם בצד המדיני-ביטחוני וגם בצד הכלכלי-מסחרי. וזה מחייב חשיבה מעמיקה על השאלה עד כמה אפשר לעשות שלום עם מדינות כאלו, שהעיקרון של המשכיות שלטונית ממש לא מעניין אותן. עד כמה אפשר לבנות על שותפים כמו בשאר אסד ואבו מאזן. זו אינה שאלה של עמדה פוליטית, אלא שאלה של היגיון פשוט ושל הפקת לקחים - ודומה שהתשובה לה ברורה.

אין זה אומר שלא צריך לחתור להבנות. זה כן אומר, שההבנות הללו צריכות להיות מוגבלות, שאנחנו נוכל להגיב בצורה מיידית לכל התנערות מהן, והחשוב ביותר - שלא נפקיר אינטרסים חיוניים בידי מי שהיום פה ומחר איננו.

נפתח בהבהרה: אני מתנגד לכל הפרת חוק מכל סוג שהוא ובידי כל אדם שהוא, ולכן אני סבור שיש לאכוף את חוקי הבנייה בחוות גלעד בדיוק כמו בהרצליה, ובשועפאת בדיוק כמו בפסגות.

הבעיה היא, שלא כולם חושבים כך. יש גורמים בימין הסבורים שהם מעל החוק, או שעקרונות חשובים כמו יישוב ארץ ישראל גוברים על עקרונות חשובים כמו שלטון החוק. בשמאל יש גורמים, כמו שלום עכשיו, הבטוחים שיש לאכוף את החוק רק על המתנחלים ולהעלים עין מאלפי מבנים בלתי חוקיים של פלשתינים.

הנתונים שמסרה השבוע המדינה לבג"ץ, ושאותם בחרה התקשורת להצניע, מדהימים: על כל בית בלתי חוקי של יהודים ביהודה ובשומרון, יש כמעט שני בתים של ערבים; אבל על כל בית יהודי שנהרס בשנתיים האחרונות, יש פחות מבית אחד של ערבי. משהו פה השתבש לחלוטין: גם בחשיבה של שלום עכשיו וגם במעשים של הממשלה והצבא.

שלשום (ד', 9.3.11) פרסמנו כאן שני פסקי דין, בהם התברר שגופים ממלכתיים צפצפו על בתי המשפט. האחד נגע להתעלמות שירות בתי-הסוהר מהוראת בית המשפט להוציא אסיר מבידוד, והשני עסק בהתעלמות של ועדה רפואית במוסד לביטוח לאומי מהנחיית בית המשפט לבחון חוות דעת רפואיות שהגיש התובע. מן הסתם - צירוף מקרים.

מה שפחות נראה לי צירוף מקרים היה העובדה, שבשני המקרים קופחו זכויותיהם של ערבים. לא עשיתי מחקר אמפירי, אבל יש לי תחושה שזה קורה יותר מדי פעמים - הן במערכת המשפט עצמה והן במערכות שלטוניות אחרות. ואם לי יש תחושה כזאת, תארו לעצמכם מה מרגישים ערביי ישראל עצמם. זה פסול מבחינה דמוקרטית וערכית, וזה חותר תחת עצם קיומה של המדינה.

התקשיתי להאמין למראה עיניי, כאשר קראתי השבוע את נימוקי בג"ץ להכשרתה של בל"ד בבחירות לפני שנתיים. היא לא אומרת בצורה קיצונית שישראל לא צריכה להיות מדינה יהודית, קבעה דורית ביניש; היא רק אומרת את זה. ומנהיגיה לא תומכים בטרור; הם רק מזדהים עם יאסר ערפאת וג'ורג' חבש. אם אתם לא מאמינים, פסק הדין במלואו עומד כאן לרשותכם.

מה בדיוק רוצים ביניש וחבריה? שבל"ד תהיה מספיק מטומטמת כדי להגיד את הדברים ברחל בתך הקטנה? לא די בקריאה להפוך את ישראל ל"מדינת כל אזרחיה"? לא די בהשתתפות בעצרת לזכר חבש? לא די בהזדהותה הפומבית עם עזמי בשארה? כיצד בג"ץ מקבל כתורה מסיני את תצהיריהם של ראשי המפלגה, אך פוסל את כל הדיווחים התקשורתיים על מעשיהם?

פסק הדין הזה מבוסס לא על ראיות אלא על תחושות, על מדידה בלתי אמפירית שהשופטים לא טרחו לשתף אותנו בה. אין בו מילה וחצי מילה על האיפוק בו מצווה בג"ץ לנהוג כאשר הוא מתערב בשיקול דעת עובדתי של הרשות המחוקקת. להפך: ביניש טורחת לציין, בנימה של זלזול, שוועדת הבחירות היא גוף פוליטי מובהק, ולכן יש מקום להתערב בהחלטותיה. מה שכן יש בו, הוא רושם ברור שהשופטים קודם כל החליטו להכשיר את הסיעה האנטי-יהודית והפרו-טרוריסטית הזאת, ורק חיפשו את התירוצים. ואז אתה שואל את עצמך, בצד של מי הם.

בנימין בן-אליעזר היה מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, והיה גם שר הביטחון. מאידך-גיסא, הוא אחד הפוליטיקאים היהודים היותר-מקושרים במגזר הערבי. מה שמראה, בלי שום קשר לדעות פוליטיות, שיש אפשרות כזאת. רפואה שלמה, פואד.