ברית עם השם

פרשת ויקרא עוסקת רובה ככולה בדיני הקורבנות. כידוע, הקרבת הקורבנות היא בעצם הבעת רצון של עם ישראל בקשר עם בורא העולם, ורצונו של ה' בקורבן משמעו הבעת רצונו להתקשר עם ברואיו בכלל ועם ישראל בפרט. קבלת הקורבן מותנית ושלובה בהתנהגות מוסרית. לא סתם המילה "קורבן" היא מלשון קרבה, שכן היא מלמדת על רצונו של האדם להתקרב לאלוקים.

רבי יהודה הלוי, בספרו ה"כוזרי", כותב: "במצווה הזו היא עריכת הסדר הדרוש למען שכון המלך במקדש, לא שכינת מקום, כי אם שכינת מעלה. כל הנוגע לסדר העבודה לא נאמר כי אם בהשאלה, להורות כי האלוה מרוצה מן הסדר הטוב בחיי האומה וכוהניה, ומקבל את מתנותם כביכול ושוכן בקרבם לכבוד להם, אולם הוא עצמו מקודש ונעלה מליהנות ממאכלם וממשתיהם, ואין לחמם כי אם לנפשם. בכל עת אשר רצה האלוה באומה - נפעלה האש ברצונו, והיה זה לאות כי נתקבלה מנחתם ומתנתם". כלומר, הקורבן, בין השאר, מבטא ברית בין ה' לעם ישראל.

ועל כך אומר רבנו בחיי: יש כאן, לא רק חובה, אלא גם זכות, כי על-ידי קיום מצוות התורה - תהיה לעם ישראל נצחיות. לפי המהר"ל: הברית בין ה' לעם היא נצחית, גם אם העם אינו מקיים את רצונו של מקום, הברית נכרתה עם כלל האומה גם עם אלה שאינם נמצאים פיזית במקום. לכן איך אפשר לחשוב שדור אחד או שניים יכולים לבטל את הברית שנכרתה עם כל הדורות? וזה בעצם ההבדל המרכזי, המהותי, בין ישראל לגויים, ובעצם בין הברית שכרת ה' עם ישראל לבין בריתות שכורתים ביניהם אנשים בשר ודם.

היום, במיוחד היום, קל לראות כמה בריתות והסכמים שנחתמים מופרים בהינף יד, בין אם זה הסכם בסיסי לקניית חפץ, בין אם הסכם משמעותי בין בני זוג שמתחתנים ומצהירים על ברית הזוגיות ביניהם, ולמרות זאת - ראה את אחוזי הגירושים הגבוהים; וכלה בבריתות צבאיות ופוליטיות, שמופרות בריש גלי בלי למצמץ, כולל הסכמי שלום שמעוגנים בחוק ובמשפט הבינלאומי.

על כן, עלינו ללמוד ולהפנים כי רק ברית עם ה' היא הברית, ההסכם, ההתחייבות האמיתית; ורק אם אנו נקפיד למלא את חלקנו בברית, ולא ננסה להתחמק, לעגל פינות, לוותר לעצמנו; רק אם נדבוק בברית הקדושה - נזכה לחיות חיים מלאים וטובים.