נימוסים והליכות

חומש ויקרא ראשיתו בקורבנות וטהרה, הֶמשכוֹ בכשרוּת המאכלים וטהרת המשפחה והכהנים - דרך קידוש האדם במצוות - וסופו בשמיטה וגאולת קרקעות. לכאורה, שלוש הפרשות הראשונות העוסקות בקורבנות, בטהרה ובנגעים, הן פרשות טכניות - בניגוד לפרשות הדרמטיות של מכירת יוסף, יציאת מצרים ועוד.

אולם בדומה לתיאור מלאכת המשכן, בחלקו השני של ספר שמות, שֶׁאף הוא טכני בעיקרו, אך כפי שראינו בעל מסרים מרכזיים, כך גם בפרשות אלה בין השורות והמילים טמונים מסָרים חשובים ביותר.

אכן, חז"ל מצביעים על כך כי בתלמודי תורה מתחילים תינוקות של בית רבן בלימוד חומש ויקרא, שכן "יבואו טהורים ויעסקו בטהרות". אין ספק, השפעת פרשת הקורבנות והנגעים על טוהר הגוף והנפש, מחלחלת בנשמות הטהורות של הגיל הרך ומותירה את חותמה לכל החיים.

שוויון לכל

לא רק בשפה הטכנית והיבשה פרשת ויקרא היא הֶמשכוֹ של ספר שמות בתיאור מלאכת המשכן, אלא גם מבחינה רעיונית. ראינו את עֶקְרוֹן השוויון, החוזר כחוט השָני החל בפרשת משפטים, הציווי שלא להפלות את השכבות החלשות, דרך תרומת מחצית השקל - סכום מינימלי אחיד, הבא להשוות בין עני לעשיר - וְעד לאמני המשכן, בצלאל ואהליאב, המגשרים על הפער המעמדי בין השבטים יהודה ודן. הצבענו גם על הערך הסוציאלי של השבת, שֶׁבָּהּ שובתים מעבודה העשיר והעני כאחד.

גם בפרשת הקורבנות בולט עיקרון השוויון. למרות שהעני אין ידו משגת להביא קורבן מהצאן והבקר המשובחים, אלא מקמח סולת בלבד - ומהעוף במקרה הטוב - הכתוב מעיד על קורבנו, לסוגיו השונים, שמבחינת ערכו הוא אינו שונה מקורבן רגיל, בכך שאישו הוא "ריח ניחוח לה'". לא הערך הכספי הוא הקובע, אלא האיכות המושקעת בקורבן (הקמח המשובח עשוי מסולת), והעיקר הכוונה וההיטהרות העצמית הנלוות אליו. ואכן, המילה 'מִכֶּם', הנראית מיותרת בפסוק "אדם כי יקריב קורבן מכם לה'", מלמדת על ההזדהות הפנימית עם הקורבן, כאמצעי התקרבות אל הבורא, כפי שמשקפות אותיות השורש הזהות.

תרבות הקריאה וההתחדשות

כבר בפתיחת הפרשה מושכת את תשומת לבנו המילה הראשונה 'ויקרא', באות א' הזעירה שבסופה. המילה עצמה מצביעה על הקרבה הרבה שבין הקב"ה למשה רבינו במשכן המקודש ביותר - אתר השכינה. ה' פונה למשה בקריאה ישירה ובלתי אמצעית כמו אל חבר וידיד נפש. הוא נועד עימו תמיד בפתח המשכן, אשר על שם התוועדות בלעדית זו זכה לתואר "אוהל מועד".

אולם פריבילגיה מיוחדת זו של משה, הנחשב בן בית בהיכל ה', לא רק שאינה גורמת לו לניפוח ה'אגו'. נהפוך הוא. ממעמדו הרוחני הגבוה ביותר, כאדון הנביאים שזכה לראות את השכינה, משה העניו מכל אדם, מצמצם את נוכחותו מול גדלוּת הבורא עד כדי אות קטנה. משה הוא שכפול מידות ה', אשר כפי שחז"ל מצביעים, "במקום גדלותו שם אתה מוצא ענוותנותו". ומשה מאמץ מודל זה. הקב"ה מעיד, כי אין הוא והגאווה יכולים לדור בכפיפה אחת. ואומנם השכינה מדירה את עצמה מאנשים גאים. בניגוד לקריאה התמידית אל משה, ה' התגלה אל בלעם הרשע והיהיר באופן מקרי בלבד, וגם זאת כדי להפוך את קללתו לברכת ישראל.

מאידך-גיסא, נראה לי כי האותיות הגדולות במילה 'ויקרא', ויקר, משקפות את הערכת מעמד התגלות ה', היקר כל-כך לליבו של משה, כאילו כל פעם מדובר במקרה, בהתגלות חד-פעמית מבחינת המעמד הנשגב.

הגישה הזאת של קיום מצוות תמיד, כחלק בלתי נפרד מאורח חיינו, אך על-אף ההרגל לחוש בכל מצווה התחדשות עצמית והעצמה אישית, משתקפת היטב בדברי נעים זמירות ישראל בתהלים: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". השאיפה היא להיות בן בית בבית ה', בתורה ובמצוותיה, אך לא לקיימן כמצוות אנשים מלומדה, אלא לראות בכל מצווה אורח יקר, המאפשר לנו התקרבות לבורא והתחברות לפנימיות הנשמה.

במילה 'ויקרא' אנו למדים גם על נימוסים והליכות של משה רבינו, המשמש מודל התנהגות לעם כולו. אף שמשה היה מורגל בדיבור עם השכינה, מעולם לא נכנס למשכן אלא אם כן נקרא על-ידי ה'. המסר הברור הוא לתרבות דיבור וכניסה לבית הזולת או לדבריו ברשות בלבד.

מנהיג בדורו

פרשת הקורבנות מלמדת גם שיעור בהִלכות מנהיגוּת. הכהן במקרא אינו רק עוסק בפולחן הדתי של עבודת המקדש. מעבר לכך הוא מכהן כמנהיג רוחני של העם, כרב וכמורה הוראה "שפתי כהן יורו דעת". לכן הכהן מביא קורבן חטאת, לפי רוב הדעות לא על חטאו הפרטי אלא על הכשלת הציבור בשוגג, אם לימד הוראה שלא כהלכה. מכל מקום, כאישיות ציבורית, המשמש דוגמה אישית, נושא הכהן באחריות רבה כלפי האומה, ועל כן חטאו או הכשלתו הקולקטיבית נבחנים בחומרה רבה.

אולם, יתרה מכך, דומני כי קיימת זיקה הדדית בין הכהן לעם. השפעת הכהן על העם אינה חד-צדדית, אלא היא משמשת מעין משוב להתנהגות הציבור. דהיינו, באותה מידה שהכהן משפיע על העם, התנהגותו היא גם פונקציה של התנהגות העם. היחס הוא דו-סטרי, וכאן טמון החידוש בקורבנו של הכהן. החטא של הכהן משקף את חטאו של הציבור. אם הכהן נכשל, כישלונו משקף את הרמה הרוחנית הירודה של העם.

רעיון זה רווח בדברי חז"ל. כך למשל, הכהן הגדול ביום הכיפורים אם תפילתו הייתה בכוונה, אות הוא כי היא התקבלה במרומים וחוט השני (הזהורית) אפוא היה מלבין. אולם המעניין הוא, שתפילה בכוונה העידה שהעם ראוי לכך. אם תפילת הכהן לא צָלְחָה, ולא עברה את מבחן הזהורית, היא העידה מפורשות על רמתו הרוחנית הירודה של העם, שלא היה ראוי לתפילת הכהן. מסופר גם על אחד התנאים, שהיה מתפלל עבור חולים. אם תפילתו הייתה עֲרֵבָה, ידע התנא שתפילתו התקבלה וכי החולה החלים. ולהפך, אם תפילתו הייתה כבדה, הבין התנא שהחולה לא ראוי היה להינצל ומת.

את ההשפעה הרוחנית הדו-סטרית בין המנהיג לציבור מיטיב לבטא מאמר חז"ל "פני הדור כפני הכלב". המנהיג, כפני הדור, נראה כמוביל את העם. אולם בדומה לכלב שבסיבוב מפנה ראשו לאחור לעבר אדונו לראות לאן פניו מוּעדוֹת, כך המנהיג בשעת הכרעה מוּבָל על-ידי עמו. חכמינו גם הצביעו על כך, כי "יפתח בדורו - כשמואל בדורו". רמת המנהיג היא פונקציה של רמת העם. נשמע מוּכָּר?