הרב יעקב מדן, ראש ישיבת עציון, בנו של מאיר מדן, ממתקיני הנוסח של תנ"ך קורן, פורס בפנינו במחקריו את הדעה, שבסיפור המגילה אנו פוגשים ציבור יהודי שהחליט לא לצאת ציונה בעקבות הצהרת כורש בשנת 538 לפני הספירה. ציבור שהעדיף חיים בגלות תחת שלטון זר על פני האפשרות לבנות חיים במדינה עצמאית, כפי שאיפשרה הצהרת כורש, שהייתה 48 שנים אחרי שנבוכדנצר, מלך בבל, החריב את ממלכת יהודה והגלה את העם בשנת 586 לפני הספירה.
אני מבדיל בין הרב יעקב מדן, המייצג בקנאות את דעות הימין, שדעתי לא נוחה מדעותיו הפוליטיות, ובין מי שהיה מחלוצי לימוד התנ"ך בישיבות ההסדר. בוויכוח בין "רודפי פשט" לבין מפרשי מקרא ההולכים רק בעקבות חז"ל, הרב יעקב מדן מייצג את השילוב בין השניים. לא מעט מבקרים את הרב על דיוניו בשאלות מוסריות כמו היחס לעמלק או היחס לדוד המלך עקב היחסים שכפה על בת שבע. כן דן הרב ארוכות בשאלות מוסריות הנובעות מהיחס שלנו כעם לנושאים אלו. לצערי, גם לא מעט ראשי ישיבות מבקרים אותו על דעותיו ועל האנלוגיות שלו. רבים טוענים, שפתרונותיו לשאלות המוסריות הם מקוריים מדי ואינם נאמנים לפשט של הכתוב.
אני מקבל בזעזוע את התרסתו של הרב מדן כלפי אנשי רוח חילוניים: "...אחרי שראיתי את האליטה החילונית תוקעת לי סכין בגב..."
1 מחליט הרב שהקשר עם האליטות החילוניות הוא טעות, והוא מעדיף העמקת הקשר עם ציבור חרדי שהוזנח על-ידי הציונות הדתית. אני מבחין בין הסתייגותי מעמדותיו הפוליטיות, ובין היותו לי מקור השראה לכתיבה בנושאים מקראיים בעיקר בשאלות מוסריות ערכיות.
מסקנותיי לרוב אינן עולות בקנה אחד עם מסקנותיו של הרב. אך כאשר אני קורא בעיון את דבריו בספר "הדסה היא אסתר", אני מתפעל מהתעוזה המוסרית של ראש ישיבה בישראל, ישיבה מוערכת כמו ישיבת עציון, השואל שאלות מוסריות, שאנחנו כחברה נמנעים מלשאול אותן. ואם יש מי שרק מעז לשאול, מתריסים לעברו טוקבקיסטים: "אויב ישראל", "גיס חמישי", "שמאלן שונא יהודים" ועוד פניני תגובות.
יעקב מדן מקדיש בספר מקום לשתי שאלות, המובעות גם בדברי חז"ל. דעה אחת גורסת שמרדכי היהודי לא נהג כשורה. הוא פעל מתוך כבוד אישי וסיכן את חיי עם ישראל לשווא. דעה שנייה גורסת, שמרדכי נהג מתוך התנגדות לעבודת אלילים. ביתר נחרצות מובעת הדעה, שהוא פעל מתוך זקיפות קומה לאומית ודתית.
אותי מצער, שדיון אמיץ - כמו שנעשה בספרו של יעקב מדן - לא נעשה בשום מקראה לימודית במערכת החינוך בישראל. מערכת המוכרת לי כתלמיד משנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת. מערכת, בה הייתי עובד הוראה לאחר מכן עוד ארבעים שנה.
באמצעות הרב יעקב מדן התוודעתי לדיון הרציני מאוד, שהעסיק את חז"ל כמו בפרקי דר"א פ"נ, אסתר רבה ג', א' - ממנו עולה, שלהשתחוות בפני אדם חשוב היה מקובל בהרבה תרבויות,
לפיו לא הייתה כל סיבה לסכן את העם כולו. מהדיון המקיף של חז"ל ניתן ללמוד שהנוהג המקובל בממלכה, אם נפגשו שני אנשים בני אותו מעמד, הם בירכו זה את זה. אם אחד היה בדרגה קצת גבוהה מהשני, היה על האחרון לנשק על ידו ולקוד לו קידה.
כשם שניתן למצוא אמירות רבות בדברי חז"ל בשבחו של מרדכי, ניתן למצוא אמירות רבות בגנותו. מובעת הדעה לפיה הסירוב של מרדכי נבע מסיבות של כבוד אישי. לדעה זו יש סימוכין ברבא, תלמוד בבלי, מגילה י"ב - סירובו של מרדכי כמעט הביא להשמדת העם, מניעיו היו אישיים ולא רוחניים. מצער אותי, שהליבה של החג אינה מלווה בדיון אמיתי במקורות בין המצדדים במרדכי, שמניעיו היו רוחניים ומולם הסוברים אחרת.
היעדר הדיון האמיתי הביא לסחף שאותי מדאיג. על החברה הישראלית משתלטת רוח רעה בחג הזה. אנו עדים לשלל תופעות כאובות כמו שתייה לשוכרה, כביטוי כביכול המוביל להתעלות רוחנית. החג משופע בביטויי זיקפה לאומנית, השאולים מהדוגמה של מרדכי. נשמעים גם ביטויי אלימות בוטה כלפי העם הפלשתיני החי בתוכנו. חלקים יותר מדי גדולים בחברה הישראלית מזהים את החובה לעשות לפלשתינים, כשם שאנחנו מצווים לעשות לעמלק - השמדה טוטאלית.
ואני נשאר כואב ומסתייג מהמסר של השמדה טוטאלית של עמלק. כואב ומסתייג מהאנלוגיה הבלתי נתפשת, הבלתי אנושית ובלתי מוסרית, שחובת ההשמדה יש ליישמה לעברו של העם הפלשתיני. אני כואב את הרוחות הרעות, המשתלטות על החברה הישראלית, הרואה בפלשתינים צאצאי עמלק. חלחלה אחזה אותי כשאמירה נפשעת זו הושמעה בכנסת ישראל.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
