הקמנו(!) את האקדמיה הישראלית לקולנוע (כן, הייתי חבר הנהלת איגוד הבמאים בעת הקמתה ב-1990 והייתי בין מקימיה) על-מנת שהיא תוכל להביא לידי ביטוי את הרצון החופשי של כלל חבריה בצורה דמוקרטית ושוויונית – ובעיקר, תביא לקידום ופיתוח הקולנוע הישראלי.
לאור מה שהתרחש ומתרחש כרגע אני לא בטוח שכך הם פני הדברים – ויש סימנים לכך "שהגולם קם על יוצריו" (הם = אנחנו). האקדמיה במהותה ועל-פי רצון מייסדיה וחבריה חייבת להיות גוף דמוקרטי במלוא מובן המילה, כי רק כך היא תוכל לבטא את רצון חבריה, אנשי התעשיה ויוצרי הסרטים הישראלים - דעותיהם ובחירותיהם.
כיום, על-פי תקנון האקדמיה, האקדמיה איננה גוף דמוקרטי המאפשר לכל החברים שמשלמים את מיסי החבר להשמיע בה את קולם, דעותיהם, או להשפיע ולהצביע בתוך מנגנון ניהולי-תפעולי כלשהו - אפילו לא ב"אסיפה כללית" שנתית של האקדמיה, ואם כך, הרי בעצם אף פעם לא.
לפי תקנון האקדמיה רק חברי ההנהלה בהווה ובעבר הם חברי העמותה הזכאים להשתתף בתהליכים ה"דמוקרטיים" שלה ב"אסיפה הכללית" ואנחנו החברים (ה"רגילים" והרבים מאוד – כתשע מאות) רק מוזמנים לצפות בסרטים ו"להשמיע את דעתנו עליהם" באמצעות ההצבעה בטופס ההצבעה, וְתוּ לא.
להלן תעתיק מצולם מהתקנון של עמותת האקדמיה: - "סעיף 12.6.1 האסיפה הכללית:
האסיפה הכללית תהייה מורכבת מכל מי שישמש כחבר הנהלה בעמותה מאז היווסדה ותמנה לפחות 20 חברים.
האסיפה הכללית תתקיים לפחות אחת לשנה בתאריך כפי שייקבע ע"י הוועד והמנהל".
הייתם מאמינים?! – לקח לי הרבה זמן להבין זאת, ואף אחד לא העמיד אותי על טעותי (טעותכם) עת לא הבחנתי בכך וביקשתי בתמימותי "ד מ ו ק ר ט י ה לקוֹל (ולתמונה)".
נכון שהאקדמיה פועלת על-פי החוק ועל-פי התקנון הרשום שלה - אבל השאלה היא האם התקנון הזה הוא דמוקרטי כהלכה, שמסוגל או רוצה ויכול להביא לידי ביטוי את מחשבותיהם ותחושותיהם של כל חברי האקדמיה.
דוגמה שאירעה השנה (2010) היא ההצבעה על חלוקת פרסי האקדמיה:
יש תקנון לעמותה, יש תקנון לחלוקת הפרסים, ויש מה שכל אחד מאיתנו מרגיש ויודע – דמוקרטיה אמיתית. אירועי השנה האחרונה (שפורטו בהרחבה וידועים לרוב החברים) שיבשו כליל את רצון הבוחרים. זה לא שהתוצאות (חס וחלילה) זויפו – אבל ברגע שלא פעלו על-פי התקנון ו"התחכמו" איתו "לפנים משורת הדין" – אפילו בלי שכל חברי ההנהלה צפו בסרטים שסביבם נסוב הוויכוח התקנוני, העדיפו וקידמו סרט אחד למסגרת העלילתית לה הוא אינו בהכרח שייך (לכאורה או למעשה) וגרמו ליצירתו של "באג 2010" שבעטיו, למשל, סרט עם 12 מועמדויות ("הדקדוק הפנימי") בשלב א' של ההצבעה, הגיע לקו הגמר עם אפס שלם של זכיות. כמו-כן וכידוע לכל, לחמישיית הגמר הגיעו רק ארבעה סרטים עלילתיים ולא חמישה, כפי שהצדק והתקנון מחייבים. סרטים "טובים" וראויים, כמו "התגנבות יחידים", "גיא אוני", "היום השלישי" ועוד אחרים "קרסו" וצנחו מחמישיית הגמר ברגע שעל-פי רצון החברים בהנהלה ואישורם מראש ובדיעבד, נכנס אליה הסרט התיעודי "המדריך למהפכה".
רצון החברים המצביעים שובש! ואסביר מדוע: זה לא בגלל שגנבו או רימו בספירה של הַקוֹלוֹת ("והמשקאות הדיאטטיים וְהַמּוּגָזִים האחרים") – זה בגלל שחברי ההנהלה ששמעו ממני לפחות, ובדיון הציבורי שהתקיים בתקשורת את כל הטענות בהרחבה החליטו לאשר לסרט תיעודי טוב(!) (שנראה בעצם כמו "סרט הדרכה") כמתחרה עם סרטים עלילתיים בצורה מובהקת – בכך הם טעו, הטעו, קידמו, דחקו ושיבשו את תוצאות הבחירה. הנהלה לא אמורה להיות גוף "קול יכול" היא כפופה לתקנון הפרסים והיא לא יכולה לומר: "השנה ככה, בשנה הבאה נראה...".
כל זה על קצה המזלג והשיפוד, הרי לא באתי להלאות אתכם בכל מה שכנראה כבר ידוע לכם ופורט בהרחבה בעבר.
האקדמיה היא שלנו, של קול אחד ואחת מאיתנו, ולכן אנחנו כאן כדי לומר שאנחנו נעמוד על זכותנו להיות חברים בדמוקרטיה שהיא אקדמיה ולא באקדמיה שהיא לא דמוקרטיה.
לחברים יש "זכות לזכויות" דמוקרטיות בגוף בו הם חברים - וצריך להיות מותאם וקיים "המנגנון המשפטי התקנוני" שיאפשר להם להביע את דעתם, לבטא את תחושת ליבם, ובבואם להצביע בכל שלב ושלב, הם ראויים וצריכים להיות בטוחים שהכל שוויוני, תקין והוגן, בדיוק על-פי התקנון ולפי ההצבעה החופשית.
כך ורק כך נקדם עוד את הקולנוע הישראלי, כשהוא בידיים טובות – ידיהם הנקיות של העושים במלאכה – הם אנחנו – המצביעים.
כשיחזרו חטופים, נראה אנשים שבורים גופנית ונפשית; סינוואר ימשיך להחזיק חלק מהחטופים ...
