זמן קצוב

במקביל לגזר דינו של קצב, העיד אורי מסר במשפטו של אהוד אולמרט. לעניות דעתי, פרשת אולמרט חמורה יותר מפרשת קצב. מבלי לזלזל חלילה בעבירות שביצע קצב, מדובר בסופו של דבר בהתנהלות שרובה במישור הפרטי; עבירות מין שאמנם בוצעו תוך ניצול השירות הציבורי (כפי שאמרו בצדק השופטים קרא וסוקולוב), אך שאין בהן פגיעה ישירה ומתמשכת בציבור.

לעומת זאת, העבירות המיוחסות לאולמרט נוגעות ללב-ליבו של האינטרס הציבורי. אם יסתבר שמי שהיה ראש עירייה, שר בכיר וראש ממשלה קיבל שוחד, פעל במרמה והפר אמונים - זוהי פגיעה חמורה, אולי אנושה, בציבור כולו. שהרי מי לידנו יתקע, שההחלטות שהתקבלו בצל מעשים אלו, היו הטובות ביותר לציבור? וראו את פרויקט הולילנד, כדוגמה בולטת אך בהחלט לא יחידה.

אז איפה התקשורת שידעה לרדת בכל הכוח על קצב? נו, באמת. הרי אולמרט הוא משלנו, חילוני איש קדימה, בן טיפוחיו של אריאל שרון (ה"אתרוג"), והוא גם יריבו של בנימין נתניהו המחובק בידי ישראל היום. אין לי הסבר אחר ליחס השונה. הלוואי שהיה לי.

שוחחתי עם פסיכולוג קליני מנוסה על התנהגותו של קצב. קודם כל, הוא הזכיר שקיים מצב בו אדם משכנע את עצמו בשכנוע פנימי עמוק, שהאמת כפי שהוא רואה אותה - היא האמת האובייקטיבית. אדם כזה אפילו יכול לעבור בהצלחה בדיקת פוליגרף, כי המנגנונים הפיזיים הפועלים בזמן שקר פשוט לא יפעלו, משום שהוא משוכנע באמיתות דבריו. כך שבהחלט יכול להיות שקצב משוכנע לחלוטין שהוא חף מפשע. זה גם מסביר מדוע ביטל את עסקת הטיעון, מדוע לא היה מוכן להודות אפילו באישומים מופחתים, מדוע לא ביקש סליחה.

שנית, אמר לי בן-שיחי, תקשיב להקלטה מבית המשפט. הקשבתי. קצב לא צועק, זה לא נשמע כמו התפרצות אינסטינקטיבית של אדם שחרב עליו עולמו. זה נשמע יותר כמו דברים שאולי לא הוכנו מראש, אבל התבשלו קודם לכן. זה נשמע יותר כמו פנייה לציבור ובעיקר למשפחה, מאשר פריקת תסכול וזעם. ראוי למחשבה.

שאלתי את הפסיכולוג מדוע קצב מבקש שוב ושוב לפרסם את כל הראיות והפרוטוקולים, מדוע ביקש לנהל את המשפט בדלתיים פתוחות. אני לא מכיר אדם אשם שעושה זאת, אמרתי. תשובתו הייתה כפולה. ראשית, אם קצב באמת שכנע את עצמו שהוא חף מפשע, הוא גם בטוח שהראיות יוכיחו זאת. שנית, אחרי ההרשעה והענישה - כבר אין לו מה להפסיד.

בהחלט יכול להיות. אני לא איש מקצוע בפסיכולוגיה, וכמו כולנו - ראיתי רק את מה שבית המשפט התיר לראות. אבל משהו עדיין מציק לי. מילא קצב; מדוע עורכי דינו שבים ומבקשים לחשוף את החומר? אולי הוא כופה עליהם זאת - ואולי גם הם סבורים שיש להם יותר מה להרוויח מאשר להפסיד. אולי אביגדור פלדמן, ציון אמיר ואבי לביא טועים; אבל אולי הם צודקים?

די בסימן השאלה הזה, כדי להצדיק פרסום מבוקר של כל מה שניתן לפרסם בלי לחשוף את זהות המתלוננות. זה לא משפט רגיל, וזכותו של הציבור לדעת מה עמד לנגד עיני בית המשפט כאשר החליט מה שהחליט. דווקא בגלל הקרקס התקשורתי שסבב את הפרשה, כמה שיותר צריך להיות גלוי.

הפרסום הוא גם אינטרס של בית המשפט עצמו. אם להפליג למחוזות רחוקים, אחת הסיבות שרצח קנדי הוא עדיין נושא לתיאוריות אין ספור, היא העובדה שחומר החקירה הראשוני של ועדת וורן והדוח המלא שלה, נסגרו ל-75 שנה. אם נחזור לענייננו, ראוי שכולנו נראה ונשפוט - לא במובן המשפטי, אלא במובן הציבורי-ערכי. האמון בבית המשפט מחייב זאת.

גם אמירותיה של שבח נגד הפרקליטות חייבות להדליק שוב (בפעם המי-יודע-כמה) נורה אדומה. זה לא היה רק מני מזוז, באותו ראיון אומלל בו חרץ את דינו של קצב עוד לפני שהחקירה הסתיימה. זה היה גם - ואולי בעיקר - מה ששבח מכנה "סיוע מסיבי וחסר תקדים של הדלפות מגמתיות, שאיש לא נתן עליהן את הדין", כאשר ברור שהיא מתכוונת להדלפות שיצאו מהפרקליטות. ומכאן - לאמירה שאולי אין חמורה ממנה: קצב הורשע "בטרם משפט על-ידי רשויות האכיפה".

ראו מה אומרת שופטת מכובדת בישראל: רשויות האכיפה שמו עצמן לשופטות. הן הרשיעו נאשם (או בעצם: חשוד) בכיכר העיר, עוד בטרם פנו בכלל לבית המשפט. ואנו נוסיף: הייתה כאן סימביוזה מסוכנת מאין כמותה, של פרקליטות להוטה המזינה שלא כדין תקשורת להוטה לא פחות. זוהי סכנה אמיתית לשלטון החוק, לדמוקרטיה ולכבוד האדם.

גזר דינו של משה קצב מפיה של השופטת יהודית שבח, הוא גם פסק דין חמור מאין כמותו כלפי התקשורת (ותכף נגיע לפרקליטות). איני זוכר אמירות כה נוקבות של שופט בישראל, ועוד בתיק כל כך מרכזי, על התנהגותה של התקשורת, על השפיטה בכיכר העיר, על שפיכת דמו של אדם בראש חוצות. העובדה שקצב הורשע - אומרת שבח למעשה - אינה מצדיקה בדיעבד את מה שעשתה התקשורת מלכתחילה.

כל מי שעוסק בתקשורת חייב להפנים את דבריה של שבח, וזה כולל את האתר הזה ואת כותב שורות אלו. יש מספיק מרווח מקצועי, אתי וחוקי שיאפשר לנו לסקר את העובדות ולהביע את דעתנו, גם בלי שנשים את עצמנו בנעלי החוקר, התובע, השופט והתליין גם יחד.

אבל אני לא תמים. זה לא הולך להשתנות, ואם כבר - אזי רק לרעה. תרבות הרייטינג, האוכלת בכל פה בתקשורת הישראלית, תמשיך להכתיב את העיסוק החובבני, השטחי, המהיר, האינטרסנטי - כל המרכיבים של הטיפול בפרשת קצב. זו לא הייתה תקשורת חוקרת; זו הייתה תקשורת שופטת. זו לא הייתה תקשורת חרוצה; זו הייתה תקשורת חורצת.

בלי החומר המלא, מותר לכל אחד להגיע למסקנה משלו, לצד הכבוד הראוי בו כולנו מחויבים כלפי בית המשפט ופסיקתו. כעת אני מדבר רק מתחושה, אך זה לא יותר ממה שהיה לי ולעמיתי לאורך כל הפרשה. ובכן, התחושה שלי אומרת שיש לנו עסק עם נואף סדרתי, אדם שאינו מסוגל לשלוט ביצריו, אדם שניצל את שררתו כדי להשביע את תאוותו, אדם שלא ידע לשים גבולות, אדם שלא הבחין בבעייתו או שהתעלם ממנה, אדם שביצע מעשים מגונים, אדם שהטריד מינית, אדם ששיבש הליכים.

מה אין לנו? אין לנו עסק עם אנס. ושוב: זו רק התחושה שלי. אני יודע שרבים הופתעו מהרשעתו של קצב באונס, ומשה לדור אמר כמעט במפורש שגם הפרקליטות הופתעה. גם בלי זה, משה קצב לא היה ראוי להיות נשיא המדינה, הוא לא היה ראוי להיות איש ציבור, הוא כן ראוי לעונש כבד. אך אני לא בטוח שהוא ביצע את העבירה החמורה ביותר בה הורשע. אז שוב: תנו לנו את הראיות.