חותרים תחת יהדותה של המדינה

הגדילה לעשות השרה לבנת, שדרשה במכתבה לראש הממשלה, בימים אלה, שיכפה על שר הפנים שלו להימנע מן הגירוש. מעניין אגב שאיש משרי הליכוד אינו טורח לפנות לראש הממשלה בדרישה שיכפה סמכותו על שר הביטחון למניעת מדיניות הרס הבנייה בהתיישבות תוך התעלמות מופקרת מן הבנייה הערבית הפרועה. לבנת כתבה כי היא "מודעת היטב לכך שלא כל הילדים עומדים בקריטריונים שקבעה הוועדה הבין-משרדית, אולם יחד עם זאת אני סבורה כי תהיה זו שגיאה חמורה ובכייה לדורות של ממשלת ישראל אם תגרש את אותם ילדים שהביאו כבוד רב למדינה, והציגו באופן כה מרגש את פניה היפים של ישראל וחיי קהילת מהגרי העבודה בה". בכייה לדורות! שמעתם נכון.

העובדה שמהגרי העבודה הללו גוזלים את פרנסתם של ישראלים, לא מעניינת אף אחד. לא מעניינת את שוחרי העבודה הזרה, עמדתה של פרופ' רות גביזון, שאינה ממחנה הימין אך ידועה באינטגריטי שלה, אשר פסקה שמתן מעמד קבע לעובד זר, יסכן את צביונה היהודי של המדינה ואת עתידה הכלכלי (בכך שנגזלת פרנסתם של האזרחים כאן).

צריך על כן לחזור ולשנן באוזני כל המתחסדים, כי העובדים הזרים שרשיון השהייה שלהם פג, הם עבריינים לכל דבר שברשותם אזרחות זרה. יש להם לאן ללכת, אבל הם מעדיפים להפר את החוק הישראלי. היום הם דורשים זכויות לילדיהם, מחר ידרשו גם לעצמם, ומחרתיים יביאו הנה את הוריהם ושאר קרוביהם בתואנה של איחוד משפחות. כך יצליח השמאל הקיצוני במזימה לדלל את מספר היהודים כאן, ולצמצם אגב כך את משקלו היחסי של המחנה הלאומי (וּודאי של המפלגות הדתיות, המפחידות כל-כך את השמאל).

נכונותה ההומניסטית של המדינה להטיסם על חשבונה למולדתם, עם דמי כיס בסך 500 דולר לנפש, מצחיקה את העבריינים הנהנים מגיבוי השמאל ויפיוּפי הימין. דורשי טובתם מתעלמים מן העובדה, שהעבריינים הזרים מנשלים את 'הילידים המקומיים' מן הזכות לעבוד, ולרוב גם אינם משלמים מיסים על הכנסתם (הנשלחת ברובה לחו"ל), אבל מאידך-גיסא דורשים זכויות חינם לרוב: חינוך חינם, ביטוח לאומי, ביטוח רפואי ועוד, והכל על חשבון משלם המיסים הישראלי, ובעיקר על חשבון תקציבי הרווחה המיועדים לטובת השכבות החלשות.

יפה יעשו שרי הליכוד, שר הפנים וראש הממשלה, אם יפנימו כי בדמוקרטיה הכל שווים בפני החוק, מנשיא מדינה שסרח ועד אחרון עברייני העובדים הזרים. חוק אחד לכל.

הזכייה באוסקר היוותה טריגר לא רע למתחסדים למיניהם, אלה ששום שריר לא זע בקרבם בעת הגירוש האלים והברוטאלי של אלפי ילדים ילידי הארץ מבתיהם בגוש קטיף. איפה הם היו אז?

אבל עכשיו צביעותם התעוררה לחיים: הם ארגנו בתל אביב, בחסות עמותות שחלקן ממומנות על-ידי מיטב שונאי ישראל, הפגנת מחאה של כמה מאות צדקנים, נגד החזרת הילדים והוריהם לארצותיהם. השחקנית יקירת השמאל גילה אלמגור הודיעה בהפגנה, שתעשה הכל כדי להסתיר ילדים ולסכל את הגירוש. למעשה הצהירה, כי פניה להפרת החוק ביודעין.

מצד שני, אפילו שר הפנים אליהו ישי, שעד לאחרונה עמד כסלע איתן נגד הצבועים והמתחסדים, נתקף פיק ברכיים. הוא הודיע ברגע האחרון, לאחר שקבע כי העובדים הזרים משתמשים בילדיהם כמגינים אנושיים, על דחיית הגירוש לקיץ.

אפשר אומנם להבין את ישי. קשה לצפות כי יעמוד לבדו במערכה, כשהממשלה אינה מגבה אותו בדרך ליישום תפקיד לא נעים אבל הכרחי זה, ועוד יותר קשה כשבאותה ממשלה מכהנים שרים, ודווקא כאלה האמורים לייצג את המחנה הלאומי, אשר מתיפייפים ומצטרפים לעמדת השמאל שהפכה ל'בון טון' הפוליטי, אם מתוך 'תמימות קדושה' ואם מטעמי 'פוליטיקלי קורקט'. למשל, השרים גדעון סער ולימור לבנת, שניהם נבחרי הליכוד, שאימצו את עמדות השמאל בסוגייה זו.