חוק הנכבה

מעט אבנים מסותתות פזורות במדרון ההר המשקיף אל הנוף המרהיב - עמק החולה, רמת הגולן, החרמון והרי הלבנון המושלגים. קיר הרוס נותר כעדות אילמת למה שהיה עד לפני 62 שנה הכפר הערבי ג'עוני, הצמוד מעל למושבה ראש-פינה. אני יושב על אחת האבנים השותקות ונזכר בסיפורי ילדותו של אבי בראש-פינה. סיפורים על חיים של שכנות טובה ועזרה הדדית שהתקיימו - ככלל - בין תושבי המושבה היהודית הצעירה לבין ערביי הכפר הוותיק. האידיליה החלקית נגמרה כאשר במהלך מלחמת העצמאות נאלצו ערביי ג'עוני לעזוב את כפרם ללבנון, בתקווה שעוד יוכלו לשוב, למרות הבטחות שכניהם היהודים להגן עליהם אם יישארו בכפרם.

חורבן ג'עוני והגלות שנכפתה על תושביו הם עובדה אנושית מכאיבה. לא ראוי ולא ניתן להתכחש לטרגדיה האישית והקהילתית שחוו, וחווים עד היום, תושבי ג'עוני וצאצאיהם, אלה העקורים מאדמתם המתגוררים עד היום במחנות פליטים עלובים בלבנון.

רק מי שמחובר באמת לאדמה יכול לחוש את כאבו של האחר שנתלש מאדמתו, אדמה שבה חי ובנה את ביתו, ואותה עיבד באהבה במשך מאות שנים. מי שאוהב את אדמת הארץ אינו יכול שלא לחוש הזדהות עם הכאב של מי שנאלץ להיעקר ממנה, ויהיו הנסיבות לאובדן אשר יהיו.

האם הפלסטינים הביאו את הטרגדיה הזאת על עצמם? ייתכן. שאלמלא התנגדו הערבים להקמת המדינה היהודית על-פי החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, ייתכן שאותם פלסטינים וצאצאיהם היו ממשיכים להתגורר לבטח במאות הכפרים הערביים שנכחדו ברחבי ישראל.

האם מדינת ישראל הייתה יכולה להתקיים כמדינה יהודית אלמלא גורשו/נטשו מרצון מאות אלפי ערבים במלחמת העצמאות? נראה שלא. לו ערביי פלסטין וצאצאיהם היו מתגוררים כעת בשטחה של ישראל - לא היה רוב יהודי כאן, ומדינת ישראל לא היתה יכולה לשרוד כמדינה יהודית ודמוקרטית.

דברים אלו מבלבלים את מי שרגיל להיות מופצץ במסרים פשטניים וחד-ממדיים, שבהם יש טובים ורעים, צודקים וטועים. המציאות היא יותר מורכבת מהצהרותיהם של פוליטיקאים שחוקים מתלהמים.

איך ניתן להכיל רעיונות מורכבים? כיצד מיישבים בין הטענות השונות הנראות סותרות? בסילוק דרך המחשבה הפשטנית, עלינו להכיר בקיום רבדים שונים בסכסוך, ושיקולי מוסר מתערבבים עם שיקולים פרגמאטיים.

הטענה שנכון שפליטי 48' לא יגורו בשטח מדינת ישראל היא טענה במישור הרציונאלי, בבחינה קרה של המציאות הדמוגרפית בישראל. ההכרה בכאבם של הפליטים מתקיימת במישור אחר, המישור הרגשי, שנותן מקום לחמלה אנושית כלפי בני אדם, ובמיוחד כלפי אלה שיש לנו אחריות, ולו חלקית, לסבלם.

ההכרה בטרגדיה של הפלסטינים איננה רק אקט אנושי בסיסי, אלא הצהרה על נכונות לסייע לפליטים להתיישב במקומותיהם, ובכך לצמצם את סבלם הנמשך. אני טוען יותר מכך: כפי שלא היתה הזכות והיכולת לאף אומה לשלול מאיתנו, היהודים, את הזכות לחלום, במשך אלפיים שנה, לשוב לציון, כך אין לנו זכות מוסרית, ובוודאי גם לא היכולת, לדרוש מערביי פלסטין להימנע מלחלום לשוב לארצם, לפלסטין.

כיהודים וישראלים מוטלת עלינו החובה המוסרית, האנושית, וגם הפראקטית, להכיר בנכבה שפקדה את העם הפלסטיני ולסייע בשיקומו, ובה בעת להבטיח שהחלום הפלסטיני לא ימומש על חורבותיה של מדינת ישראל היהודית.

לכן, ברצוני להציע התמודדות הפוכה מזו של כנסת ישראל, בחוקקה את חוק הנכבה. במקום להתיימר לשלול מאדם את זכותו להתאבל על אובדנו, מוצע דווקא לקבוע יום מיוחד בלוח הזיכרון של מדינת ישראל לציון הנכבה (האסון) של ערביי פלסטין. ביום זה תבוא לידי ביטוי ההזדהות המיוחדת שלנו כיהודים עם החורבן שפקד את הפלסטינים, ואת האחריות שלנו לסייע בשיקומם בארצות פזוריהם. יום זה יוכל גם להיות תמרור אזהרה שיחייב אותנו לפעול למען מדינת ישראל שראויה למחיר הגבוה ששילם בעבורה עם אחר.