קוצר ידו של העיתונאי

כמעט חמש-עשרה שנים אצרתי בליבי את השמועות על "דברים לא טובים" המתרחשים בסביבתו של משה קצב. באותם ימים לא עסקתי בעיתונאות אלא למדתי בישיבה סמוכה לקריית-מלאכי. החבר'ה ידעו, או לפחות שמעו. השמועות התרוצצו וגם נקברו עמוק בתת התודעה. עשור וחצי לאחר מכן, כשקצב הורשע, התברר מה שהיה ברור מראש. הרבה אש מאחורי העשן. כך קבע בית המשפט. לעיתונאים הופנתה אז השאלה, מדוע שתקתם.

התשובה שעמדה בבסיס אי חשיפת מעשיו של קצב משך כל השנים נותרת בתוקף גם היום. שמועות אינן מספיקות. בבית הדין התקשורתי, כמו בזה המשפטי, נדרשות עובדות. קוצר יד עיתונאי לא אפשר לחשוף אז את פרצופו האמיתי של קצב.

מבחינה זו משפטו לא משנה דבר לטובה, שכן גם היום מתרוצצות שמועות מגוונות על פוליטיקאים, בכלל זה על הרגלים בעייתיים בנושאים שבינו לבינה. גם היום קשה מאוד לעשות משהו בעניין. המעשים - גבוליים או אסורים - מתרחשים מאחורי דלתות סגורות, שבדין העיתונות מנועה מלהציץ מאחוריהן.

אך למגבלות הכוח העיתונאי יש חסרון נוסף והוא נוגע לסיקור כלל המערכת הפוליטית. כמו הפוליטיקאים הפעילים של היום, גם קצב היה באור הזרקורים. הסיקור השוטף שלו, אם בית הנשיא ואם קודם לכן, יצר רושם מוטעה כאילו הוא חשוף לאורה המחטא של השמש.

למעשה, כך מתברר, העיתונות נכשלה לחלוטין במשימתה הבסיסית, לספר לציבור מיהו משה קצב. עיתונאים ראיינו את קצב, ישבו איתו לשיחות רקע, פטפטו איתו במסדרונות, וכביכול, רק כביכול, הכירו אותו. הם מכרו לציבור משה קצב אחד, אשר בפועל היה אדם אחר, לגמרי אחר.

ישנן כל הסיבות להניח שפספוסים דומים מתרחשים בעצם הימים האלה. עיתונאי יכול לשבת עם איש ציבור לשיחות עומק ממושכות, אך בסופו של דבר רואה בעיקר את אותם פנים שנשוא הסיקור ואנשיו חושפים בפניו. גם כשהפוליטיקאי ממתיק סוד עם עיתונאי, הוא נשאר עם מסיכה, אינטרס או ריחוק. הוא פוליטיקאי ואתה עיתונאי.

בחושים מחודדים יכול העיתונאי לזהות העמדת פנים או לקלוט שמועות שליליות. אך מסיבות מוצדקות של איסור לשון הרע, ייגזר עליו לשמור בבטן את רשמיו הסובייקטיביים נטולי ההוכחה. על כן, לא מוגזם לומר שהעיתונות היא משתפת פעולה דומיננטית במשחק הצבוע מטבעו של הפוליטיקה. פרשת קצב מבחינה זו היא סימפטום קיצוני של התופעה ששמה קוצר היד העיתונאי.