מצורע שכמותך

שתי הפרשות "תזריע" ו"מצורע" דנות בעיקר בנושאי טומאה וטהרה. נושאי הטומאה והטהרה, כפי שמנוסחים בשתי הפרשות, הייתה להם חשיבות מרובה בזמן שבית המקדש עמד על מכונו.

היום רבים מהדיונים רחוקים מעולמנו, במאה העשרים ואחת, אך יש להם השלכות בחיינו. דוגמה למרחק אפשר לראות בהתנסחות "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע - בְּגָדָיו יִהְיוּ פְּרוּמִים וְראשׁוֹ יִהְיֶה פָּרוּעַ וְעַל שָׁפָם יַעֲטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקָרֵא. כָּל אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא..." [ויקרא י"ג, פס' 46-45].

ברור לי, שחברה חייבת להתמודד עם סכנות של נגעים אישיים. הבידוד הוא בהחלט אמצעי חיוני לשמירת החברה מפני מגיפה. אך קשה לי לקבל את תחושת העלבון שמתלווה לכך. בכך שמעניקים לאדם שחלה את התחושה שהוא נושא באחריות על עבירות מוסריות שביצע במהלך חייו, ולכן הוא חולה במחלה קשה, המחייבת את בידודו.

אני מתקשה לקבל נקודת מבט של הענקת תחושת אחריות מוסרית לנגעי הגוף על החולה. קשה לי במיוחד לקבל את הגישה, לפיה חלק הארי של תהליך ריפוי נעוץ בבחינה ובבדיקה רוחנית של הנפגע מעשים בלתי מוסריים שביצע בעברו והבעת חרטה כנה על אותם מעשים.

יותר מכל קשה לי לקבל את ההסבר של פרשן, ענק רוח, כדוגמת רש"י בפירושו לויקרא י"ג, פס' 22, לפיו צרעת עשויה לבוא כעונש על דברי רכילות ולשון הרע - "בדד ישב - שלא יהיו טמאים היושבים עמו... הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יִבָּדֵל".

בידודו של חולה במחלה מידבקת מקובל עלי. לא מקובלת עלי הענקת תחושת טומאה ותחושת היותו נענש על מעשה שביצע במישור מוסרי כסיבה למפגע בריאותי קשה, איתו נאלצים הוא ובני משפחתו להתמודד כל זמן המחלה.

מן הראוי לתת את הדעת שהפתיחה של פרשת "תזריע" מורה על הולדת חיים חדשים, ואילו הנושא המרכזי בפרשה ובפרשה שאחריה הוא נגע הצרעת, אשר כל תוכנו ההפך מהחיים. מצערת אותי הגישה שתחילת החיים ותום החיים קשורים בשתי הפרשות עם תווית של טומאה.