|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
ימי נובמבר אלה הם ימי הפריחה של המשוכה הנשכחת, בעלת כדורי הפריחה הריחניים והעדינים, האַקַצְיָה הנוראית, אימת ילדותנו. "שיטת המשוכות" שמה. שיטות המשוכות, זכו גם הן לכמה שבועות של חסד: ימי הפריחה הכבדה שלהן. זה לא רק הזוהר הצהוב שזרח מתוך כהות המשוכה, אלא גם הניחוח המיטיב שלהן, הזכור לי עד היום
|
|
הזיכרון - צבר של ריחות שכוחים [צילום: AP]
|
|
|
|
|
השִׂיכים, כידוע, הם סוג של קוצים. במילונים הבוטניים מוגדרים השיכים פחות מקוצים אמיתיים, אבל יותר מבליטות או מזיפים. הם דוקרים, אבל פחות מקוץ. הם פוצעים, אבל פחות מקוץ. הם מגינים על הצמח משיני אוכליו, אבל פחות מהקוצים הגדולים החדים והמפחידים.
משוכות, כידוע, הן מכשולים, צברים של שיכים, גדרות חיות קוצניות ובלתי עבירות. יש קרבה לשונית ודאית בין שתי המלים. ויש גם קרבה ודאית במכאוב שהן גורמות, ואולי גם בכושר ההרתעה שלהן. מדוע נזכרתי בכל אלה? כיוון שימי נובמבר אלה הם ימי הפריחה של המשוכה הנשכחת, בעלת כדורי הפריחה הריחניים והעדינים, האַקַצְיָה הנוראית, אימת ילדותנו. "שיטת המשוכות" שמה, ובלטינית Acacia farnesiana.
מי שגדל, כמוני ב"ארץ ישראל" המנדטורית, זוכר ברור את ההבדל בין גדרות הערבים וגדרות היהודים: משוכות הצבר - הסברס - הקיפו את הבוסתנים של הערבים. ומשוכות האקציה הקיפו את פרדסי היהודים. משוכות הצבר היו זוכות לכמה ימי חסד בשנה: בסוף הקיץ, בעת שהבשילו פירות הצבר, היינו פושטים עליהם במקלות ובקופסאות שימורים. מגלגלים בחול לסלק את הקוצים, מפלחים בסכין חדה את הפרי וזוללים.
לזליל הזה היו בדרך כלל שתי תוצאות: האחת עצירות מכאיבה לאלה שסבלו ממנה. והשנייה: ייסורי הקוצים הזעירים, שנתקעו בכל מקום. בשפתיים ובלשון, בקצות האצבעות ובכפות הידיים. אבל היה כדאי! ועוד איך כדאי! טעם פרי הצבר המתקתק היה נפלא ומשיב נפש.
משוכות האקציה, שיטת המשוכות, זכו גם הן לכמה שבועות של חסד: ימי הפריחה הכבדה שלהן. זה לא רק הזוהר הצהוב שזרח מתוך כהות המשוכה, אלא גם הניחוח המיטיב שלהן, הזכור לי עד היום. ומייד לאחר תום פריחתן, עם הגשמים הראשונים, כבר אפשר היה לפשוט מתחתן, ללקט פטריות מקדימות ולקטוף כלניות אדומות ראשונות.
שתי המשוכות של ילדותנו לגמרי נעלמו. הצבר האמיתי הוחלף ב"תחליפים", צבר דל קוצים, צבר חסר קוצים, צבר לפרחים. ומשוכות "שיטת המשוכות" המצהיבות ומדיפות הניחוח החריף, נעקרו מזמן. אבל לפעמים, באיזו פינה שכוחה של חצר הקיבוץ, בימי נובמבר אלה, אני מותקף לפתע מן המארב בריח הנשכח ההוא, ורואה את זוהר כדורי הפריחה הצהובים, מבקיעים מתוך גושי הרדוף, או ליד ברושים ותיקים. כמו שקרה לי השבוע, בעת שחלפתי בדרכי לבריכת השחייה המרוקנת. הריח הוא הזיכרון, והזיכרון מהו אחרי הכול, אם לא צבר של ריחות שכוחים?
|
| תאריך:
|
03/04/2011
|
|
|
עודכן:
|
03/04/2011
|
|
אלישע פורת
|
|
פסטיבל שרה נתניהו מעסיק חלק גדול מאזרחי ישראל, בין השאר כי הגברת הראשונה הופיעה בטלוויזיה, בערוץ שתים, כדי לסנגר על עצמה ועל בעלה.
|
|
|
|
|
בפתיחה של סרטי התיעודי (!) "היה מונדי – אגרוף אדם בקיר בטון" – נשמע קולו של המחזאי יוסף מונדי כשהוא אומר: "מה שהייתי רוצה לומר... שממסד הוא הדבר הטבעי ביותר של האדם, אני חושב שאנשי מערות – כבר היה להם ממסד בתוך המערה, מה שכן... האמנות לא נוצרת בתוך הממסד, האמנות נוצרת מחוץ לבסיס, לשמרנות. השמרנות – לא רוצה להשתנות – טוב לה איך שהיא, מדוע שהיא תרצה להשתנות?! – מי שמשנה את המציאות הזאת, כל הזמן, הם רק אלה שבאים מן החוץ, אלה - מאלצים את הממסד להשתנות".
|
|
|
|
|
מהומות הדמים בסוריה וערעור ההמון על משטרו של הטרוריסט העלאווי בשאר אל-אסד, טומנים בחובם תקווה גדולה ובשורה נאה לישראל. למגינת ליבו של השמאל הישראלי האדוק, הדבק תמיד בנסיגות טוטאליות מרחיקות-לכת 'תמורת שלום' הרי לראשונה מאז מלחמת ששת הימים, האפשרות של שלום-אמת, עם הגולן, נראית כעת מעבר לאופק יותר ויותר ריאלית.
|
|
|
|
|
עם פרוס עונת הדוחות הכספיים של החברות הציבוריות, נראה שנכנסנו לתוכנית ריאליטי ששמה "למי יש יותר גדול?". לא, לא מה שאתם חושבים, אלא למי מהמנהלים יש שכר ובונוסים גבוהים יותר והטבות ואופציות יותר גדולות. המלצותיה של הוועדה בראשות השר נאמן לבחינת שכר הבכירים, הן בעיקר מגוחכות, אך גם אותן אין ממשלת הימין הכלכלי מתכוונת להוציא אל הפועל.
|
|
|
|
|
הצמד ביבי - שרה, מאז הקדנציה הראשונה, מושכים אש מכל הכיוונים ולא משנה מה שיעשו או ישיגו, תמיד יהיו מטרה לחיצי הביקורת. ביקורת והצגת שאלות ענייניות אינה מגרעת ואסור לוותר עליה. אבל בתנאי שהיא נעשית, בצורה מאוזנת, אובייקטיבית, מקצועית, עיתונאית וללא שמץ של מעורבות אישית, שנאה אישית על גבול האובססיה החולנית.
|
|
|
|
|
