סיכול ממוקד

הסטרט-אפ החדש של המכון הישראלי לדמוקרטיה חוסה תחת הכותרת הבהולה: "ישראלים להצלת הדמוקרטיה". תחת המכון, הקים אריק כרמון גוף מחקר בראשותו של נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר מאיר שמגר. באירוע מתוקשר הגיש השבוע שמגר מסמך לכנסת ובו עשר המלצות לרפורמות מהפכניות במבנה הפרלמנטרי של כנסת ישראל. את המסמך מלווה קמפיין יחצ"נות ארצי. ההמלצות עוסקות לכאורה רק בשיטה ובמבנה, ולא בתוכן. השאלה היא כמובן האם המבנה הארגוני יכול להיות מנותק מאג'נדה.

בשורות הבאות נציג את הצעות המכון לפי הסדר שבו הן מופיעות במסמך, וננסה לתפוס את עמדת ה"איפכא מסתברא" ולהקשות על הרציונל של ההצעות:

1. הענקת תגמול כספי למפלגות המקיימות פריימריז פנימיים. המשמעות: פגיעה במפלגות הנבחרות על-ידי מנהיג בודד או ועדה מסדרת, כדוגמת שס או ישראל ביתנו. הבעיה: פריימריז הם רעיון הגיוני, אך כדי להתקדם בפריימריז המועמד צריך כסף, והרבה, מה שמעצים את בעיית יחסי ההון והשלטון. בנוסף, המאבקים בתוך המפלגה מפוררים את לכידותה, כשכל ח"כ נדרש לעשות לביתו ולאו-דווקא למפלגה.

2. התפקדות לחברות במפלגה בפיקוח רשם המפלגות. המטרה: למנוע התפקדות כפולה למפלגות שונות. הערה: רעיון טוב, אך כבר יש חוק שאוסר זאת. הבעיה היא שלא אוכפים אותו.

3. הצבעה לכנסת בפתק פתוח, הכולל לא רק בחירה במפלגה אלא גם דירוג של הח"כים בתוך המפלגה. המשמעות: השפעה של הבוחרים על הרכב המפלגה. הבעיה: כמו בהצעה הראשונה. מסירת כל הכוח לבוחרים תגרור תחרות פנימית קשה בין המועמדים וזו תוביל לשחיתויות. ביפן לדוגמה השיטה הזו נכשלה. העם היפני הבין שהוא נאלץ להתמודד עם שחיתות בלתי רגילה ועם שליטה של קליקות אינטרסנטיות בפרלמנט.

4. העלאת אחוז החסימה ל-4%. המטרה: למחוק את המפלגות הקטנות כדי להגביר את היציבות הקואלציונית. הבעיה: בחברה משוסעת כשלנו המשמעות היא פגיעה בייצוג נאות למגוון הקיים בעם. התכלית היא אומנם הגברת היציבות, אך כלל לא ברור שתכלית זו תושג. המפלגות הקטנות ייאלצו לחבור לגושים בינוניים, מה שיפגע ביכולת התמרון של המפלגות הגדולות ובסיכוי שלהן להרכיב קואליציה. יש להעיר שכלל לא בטוח שזה רע לימין. לדוגמה, כיום יכול נתניהו להחליט שהוא מוותר על האיחוד הלאומי ומעדיף את סיעת 'עצמאות', אך אם אחוז החסימה יעלה האיחוד הלאומי יחבור לבית היהודי ולשס, ואלה ייצטרכו ליישר איתו קו מבחינה מדינית, מה שיצמצם את גמישות הממשלה. דוגמה נוספת: המפלגות הערביות הקטנות ייעלמו או שייתאחדו, מה שכמעט יבטל את האפשרות להקמת קואליצית שמאל בישראל. אגב, בניגוד לטענת המכון, ישראל אינה ייחודית בעולם בעניין זה: בהולנד אחוז החסימה נמוך משלנו ועומד על שני שלישי אחוז, ובבלגיה יש יותר מפלגות מאשר אצלנו.

5. הגדלת מספר חברי הכנסת מ-120 ל-180. הנימוק: יש להקטין את היחס שבין מספר הח"כים לאזרחים המיוצגים, כך שכל ח"כ ייצג מספר קטן יותר של אזרחים. הבעיה: על-פי ההיגיון הזה צריך להגדיל את בית הנבחרים בארה"ב כך שיהיו בו 5,000 חברים ולא 435. לא בטוח שיש קשר בין מספר המיוצגים לכל נבחר לבין איכות הייצוג. ייעול העבודה הפרלמנטרית נעשה בדרכים אחרות, כגון מעורבות מומחים חיצוניים בדיוני הוועדות.

6. הגבלת גודל הממשלה ל-18 שרים. רעיון טוב, רק שלא בטוח שהוא דווקא מקדם יעילות. מספר השרים נגזר מצרכים קואליציוניים שהם מרכיב חשוב בייצוג, וגם ביציבות.

7. זכות ראשונים להקמת ממשלה לראש הסיעה הגדולה. התכלית: להגדיל באופן מלאכותי את המפלגות הגדולות. הבעיה: הדבר יכול ליצור עיוות דמוקרטי חמור. דמיינו סיטואציה (הגיונית בהחלט) שבה קדימה היא המפלגה הגדולה ביותר (31 ח"כים, מול 29 לליכוד), אך גוש הימין בכללו זכה ל-65-70 מנדטים. על-פי ההצעה, הוא לא יוכל להקים ממשלה. בנוסף, ההצעה דוחפת את הבוחרים להצביע הצבעה לא כנה: בוחרים שמאמינים במצעה של מפלגה קטנה ייאלצו להצביע לגדולה.

8. הפלת ממשלה רק בהצגת ממשלה חלופית. רעיון טוב, שכבר קיים בחוק (אם כי באופן חלקי).

9. בחירה אזורית לחלק מהח"כים. הבעיה: הרעיון מבוסס על ההשקפה המוטעית שבחירה אזורית היא בחירה אישית, אך לא כך המצב בעולם. בברטיניה לדוגמה רווחת טענה בנוסח "גם אם המפלגה העמידה חמור באזור שלי אני אצביע לו", כי הנאמנות למפלגה חזקה יותר. מי שבטוח יתמכו בזה הם קבלני הקולות שיעשו הון. בנוסף, המצב עשוי לפגוע במפלגות הקטנות ולעוות את היחסיות שבין המפלגות.

10. רפורמה ביחסים שבין השרים לפקידות הבכירה. המכון הישראלי לדמוקרטיה לא מפרט במה מדובר, אך זהו בוודאי רעיון ראוי. בראש ובראשונה יש לצמצם את סמכויותיהם של הפקידים המשפטיים. אחריהם את כוחם של נערי האוצר. לא ייתכן שכל פקיד אוצר שסיים אתמול את עבודת ה-MA שלו יתקע את מימוש מדיניות שרי הממשלה מבלי לתת דין וחשבון.