בג"צ (שוב) טעה

לכולנו יש דעה, מה שעושה את אותנו לשופטים. דעתנו המגובשת איננה פסיקה מחייבת, ובכל זאת, מנגנון אוטומטי המצוי בתודעתנו מלקט דילמות, ומניח אותן על כפות המאזניים. מן צורך טבעי להביע דעה בוויכוח ציבורי. לעיתים דעתנו מנומקת ומגובשת, ולעיתים אוורירית ומטופשת.

דעתנו מכילה כמה מרכיבים. אחד מהם הוא ההיגיון האישי. גם שופטים מקצועיים מכניסים לפסיקה (גם) את הגיונם האישי. אני לא משפטן, ובכל זאת, הגיוני מדריך אותי לחלוק על הכרעת בג"צ בעתירה שהגישו משפחות שכולות שתכליתה: עיכוב טקס חלוקת צל"שים לשוטרים שנספו באסון השריפה בכרמל.

בחלוקה גסה, ניתן לחלק את המשפחות השכולות לשתי קבוצות. הראשונה, בהנהגת משפחות הסוהרים, מתנגדת למתן צל"שים לשוטרים בטרם יסיים מבקר המדינה את בדיקתו. הקבוצה השנייה - משפחות השוטרים - רוצה את הטקס דחוף. הרציונאל מאחורי העתירה היה: צל"ש מגיע לגיבורים. השמועות אומרות, שלא הייתה כאן גבורה. להפך: טעות נוראה בשיקול דעת שעלתה בחייהם של רבים.

הכאב העצום מקשה על אמירת האמת. אלה התומכים בחלוקת צל"שים מסבירים את תמיכתם במילים: שום דבר לא יחזיר את המתים. הצל"ש יפזר פירורי נחמה על כאב המשפחות. המתנגדים, טענתם הפוכה: רק בגלל הכאב העצום, והעובדה שלא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה, אנחנו לא מתפוצצים על האחראים למוות המיותר הזה. המתנה לדוח מבקר המדינה, תפזר את אי-הוודאות. אם ייקבע שהייתה כאן גבורה, נדע שהצל"שים הגיעו לגיבורים. אם ייקבע שהייתה טעות בשיקול דעת, מניעת הצל"שים צודקת. כמו שאמרנו - בג"צ הכריע בעד חלוקת צל"שים.

לדעתי, שופטי בג"צ (שוב) טעו. שמעון פרס אמר פעם ש"אי-אפשר לעשות ביצה קשה מחביתה". דהיינו, לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה. מאחר שכך, בג"צ היה חייב להכריע בעד דחיית הטקס, כמו שהיה חייב להכריע בעד דחיית גירוש היהודים מגוש-קטיף וצפון השומרון. הדחייה איננה ביטול, אלא תרומה מתבקשת וחשובה לאיחוי קרעים.

זה לא ייקח הרבה זמן עד שהמבקר יניח על השולחן את הדוח. לחיפזון יש ריח של מחטף. מישהו כנראה חושש שהדוח יוציא את השוטרים שנספו כמי שטעו טעות נוראה. בדיוק כמו שרבים מתומכי העקירה חששו שבמבחן הקלפי הבא, ידם של המתנגדים (שוב) תצא על העליונה. הכרעת בג"צ בשני המקרים בלתי הפיכה. ואם במבחן הזמן הטעות של בג"צ בנושא הצל"שים תתפוגג, הרי שהטעות במתן אור ירוק לעקירת אלה שניצחו בבחירות, לעולם ועד תישאר חקוקה...