איומי שווא: צונאמי מדיני

גם אם נתניהו מנסה לעמוד מול הלחצים הכבדים מבית ומחוץ, הוא לא מצליח שלא ליפול ברשת שטווים השמאל, הקוורטט והאמריקנים לרגליו. בימים אלה הוקפאה הוצאת אישורי בנייה למגורי יהודים בירושלים שמעבר לקו הירוק ז"ל, ואילו בשאר חלקי יהודה ושומרון עדיין סובלים המתיישבים מתיגרת ידם ועוינותם של המינהל האזרחי וצה"ל, המשטרה והשב"כ, מה שמטמיע בלבם של פורעים פלשתינים, את התחושה כי הפעם 'דאווּלה מַענָה' (הממשלה איתנו).

על-רקע הפעלת הלחצים מבית ומחוץ על ראש הממשלה, טוב שקם סנדקו הפוליטי של נתניהו, השר לשעבר משה ארנס, שמנסה להרגיע ולהבהיר שהדיבורים על צונאמי מדיני אינם אלא התרעות שווא. תרגיע, מציע ארנס לבן טיפוחיו, וטוען במאמר שפירסם השבוע (הארץ, 12.4.11) כי יש לו "הפתעה נעימה" לכל ההולמים בתופי הצונאמי: "ישראל תמשיך להיות כאן בספטמבר וחודשים רבים אחריו, ולא צפוי לה חורבן דומה לזה שפקד את צפון יפאן".

בנימה אקדמית צוננת משהו, מזכיר המבוגר האחראי במחנה הלאומי, כי מדינות מעולם לא הוקמו על-ידי הכרזות באו"ם, ואין סיבה שהדברים ישתנו בעתיד. "ישראל לא הוקמה באמצעות החלטת האו"ם 181 מנובמבר 1947 אלא ע"י הכרזת העצמאות מפיו של דוד בן-גוריון ב-15 במאי 1948 ובאמצעות יכולתו של צה"ל להשתלט ולשלוט על שטחי המדינה החדשה".

לאמור, כל החלטה שתתקבל באו"ם על הכרתו במדינה פלשתינית, בגבולות קווי שביתת הנשק של 1949 וירושלים בירתה, לא תהיה בעלת תוקף רב יותר מאשר החלטה 1701 של מועצת הביטחון, שאסרה על החיזבאללה לבצע פעולות צבאיות בצפון לבנון, ולא יהיה לה משקל רב יותר מאשר להחלטה 3379 של העצרת הכללית ולפיה הציונות היא גזענות. "אם החלטה כזו אומנם תאושר, היא תספק תזכורת נוספת לאין-אונות ולחוסר הרלוונטיות של האו"ם בהתמודדות עם סכסוכים בינלאומיים", אומר ארנס, ובצדק.

מסכם ארנס: "חשוב להיות רגועים. לא ללחוץ על מתג הפאניקה. לא להקשיב לאותם דוברים ישנים ומוכרים שמופיעים מידי פעם עם יוזמה חדשה-ישנה, המציעה שישראל תצהיר שהוא מוכנה לסגת לגבולות 67'".

בקיצור, לא להיבהל. לשתות מים. להירגע. צריך אומנם לפעול בזירה המדינית כנגד יוזמה זו ולהסביר לארה"ב ולקוורטט כי החלטה באו"ם להכרה במדינה פלשתינית תציג שוב את המוסד הבינלאומי המאבד מיוקרתו ככלי ריק. אבל לא לאבד עשתונות, לא להיתפס לבהלה. תרגיע.

תעשיית ההפחדות מבית מדרשו של השמאל ההולך ומתאדה (ששרידיו שולטים עדיין ביד רמה, רק בתקשורת ובמערכת המשפט, כאילו לא היו במדינה בחירות דמוקרטיות), אינה נותנת למציאוּת לבלבל אותה. עד כדי כך הם חיים בסרט, שהם מציעים לכבות את הדליקה באמצעות הטלת גלונים של דלק לתוכה. הפתרון ההזוי הוא פינוי חד-צדדי נוסף משטחים שבשליטת ישראל. העובדה שההתנקות החד-צדדית של שרון, לא הרשימה את העולם ורק הגבירה את תאוותם של החמאס וגרוריו, להגביר ירי קטלני לעבר ישראל, לרבות ירי טיל נ"ט לעבר אוטובוס ילדים צהוב - סוג של פשע נגד האנושות - אינה מעניינם. "הלקח מההינתקות מעזה", כתב הפרשן עקיבא אלדר (הארץ, 11.4.11), "הוא שהגיע הזמן להתחיל בפינוי ההתנחלויות מהגדה המערבית". מחרה-מחזיק אחריו אלוף בן (הארץ, 13.4.11): "יש הגיון במהלך חד-צדדי המחולל שינוי יסודי בשטח, ובסופו נקבע גבול חדש, כמו בעזה". קראתם נכון: הלקח של ירי רבבות הטילים שנורים מעזה מאז ההינתקות ובגללה, הוא שדרושה הינתקות נוספת. איזה הגיון צרוף! והרי הלקח הברור שמשתי התנתקויות חד-צדדיות שגזרנו על עצמנו ברוב איוולתו, מעזה ומלבנון, הוא בדיוק הפוך, שאין להתנתק ללא התחייבות כלשהי של האויב.

מיליוני המילים במאמרי ההפחדה בתקשורת הישראלית והעולמית, וביטויים כמו צונאמי מדיני, עלולים להוות מכבש לחצים שיכופף, במעט או בהרבה, את מחברו של 'מקום תחת השמש', וזאת חרף קביעתו כי גבולות 67' אינם ניתנים להגנה, מפני שעליהם, בפרברי כפר סבא ונתניה, עפולה ובית שאן, יוצבו כני השיגור של החמאס, על-פי תקדים עזה והצבת כנים בפאתי אשקלון ושדרות.

מי שאיננו רוצה טילים בתוך תל אביב, ירושלים וחיפה, חייב להבין תחילה, שהפלשתינים טרם בשלים לוותר על חלום פלשתין השלמה מן הים עד הירדן, וכל עוד לא יפנימו זאת, באמת אין עם מי ועל מה לדבר. זו מציאות נכוחה, ושום איומי סרק לא יטשטשו אותה, גם לא דיבורים על צונאמי מדיני. הפלשתינים אינם מוכנים לוותר על תביעתם המופרכת ל'זכות השיבה' שתציף את המדינה במיליוני פליטים; הם אינם כשירים לחלץ מפיהם את הביטוי: מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי; הם לא מסוגלים להצהיר בפה מלא כי הפתרון שיושג יהווה את קץ הסכסוך וישים סוף לתביעות נוספות, ואפילו לא נכונים לחדול ממסע ההסתה שלהם באמצעי התקשורת ובמערכות החינוך בכל הרמות כנגד "בני הקופים והחזירים".

מעבר לכל זאת: גם אם בתרחיש האופטימי ביותר הם יצליחו לעמוד בציפיות הללו, תמיד יימצאו בתוכם גורמים אלימים, שיטביעו כל הסדר שאינו כרוך במחיקת מדינת ישראל מהמפה, בדם יהודים ופלשתינים גם יחד, ויובילו למרחץ דמים רבתי. ראו למשל את סופו המר של ההומניסט הדגול ג'וליאנו מר-חמיס.