מעגל הדמים האינסופי - אינו גזרת גורל

בידי חוברת, שהוציא האב השכול רמי אלחנן לזכר בתו סמדר, שנולדה ב-17.9.1983 במוצאי יום הכיפורים תשמ"ד ונרצחה בפיגוע טרור ביום ה-4.9.1997

"נערה בת 14 יפה פורחת, תוססת מלאת חיים,שהלכה לתומה עם חברותיה ברחובה של עיר ונרצחה בידי שהיד פלשתיני מתאבד, מטורף מזעם, מהשפלה ומחוסר תקווה" - כך כותב האב ומוסיף: "זה היה ביום חמישי 4.9.97 בשעה 3 אחר- הצהריים, ומאז ירד החושך".

את החוברת קיבלתי מידיו של רמי אלחנן במפגש ספרותי, שהתקיים בבאר שבע לפני כחמישה חודשים. כתולעת ספרים, שמוצא עצמו קורא לעתים אותו כתב יד מספר פעמים, מצאתי עצמי קורא חוברת זו בנשימה עצורה עשרות פעמים. כל פעם שאלתי מתוך כאב, מדוע החברה הישראלית לא ניכסה לתוכה את הדרך, שאימצו האב השכול רמי אלחנן, רעייתו ובני משפחתו.

חזרתי לחוברת הזו ביום חמישי בערב, נסער מהתפרצות השנאה, האלימות המילולית המזוויעה והמבהילה בתוכנה, מהדחיפות כנגד כלות וחתני ישראל, וכל זאת כאשר המשטרה צופה מהצד ונותנת להמון מוסת את כל הבמה לעשות ככל העולה על רוחו.

חשוב לי מאוד לפתוח בפני קוראי צוהר למה שמתחולל בלבו של אב שכול, הכותב במבוא לחוברת: "כאשר קורה לאדם אסון, הוא נקלע בעל כורחו לפרשת דרכים וחייב לבחור באחת משתי אפשרויות שונות: אפשר לשקוע לתהומות הדיכאון ולהמתין לסוף המבורך שיבוא ויגאל אותך מיסוריך ... ואפשר גם אחרת".

מסתבר, שרמי אלחנן בחר באפשרות האחרת אותה הוא מנסח כך: "ואפשר גם אחרת. דווקא מתוך האסון הגדול, אפשר לנסות להתגבר,לאזור כוחות, לנסות לדבר, לשכנע, להאיר זוויות נוספות, לגרום, ולו רק לאדם אחד בלבד, להבין, שמעגל הדמים האין סופי הזה אינו גזרת גורל שאין לשנותה, שאפשר וצריך לשבור אותו אחת ולתמיד. לנטוע , ולו רק סימן שאלה אחד קטנטן. בים סימני הקריאה...".

למסקנה הזו מגיע אב שכול כאשר אוזנו כרויה גם לקולות צורמים בקרב פלשתינים, המתכחשים לעצם קיומנו כאן, כדבריו: "בארצנו-ארצם, וליבי דואב על כל ההזדמנויות, שהוחמצו באשמתם ובאשמתנו".

הנרצחת, סמדר אלחנן, הייתה נכדה של אלוף בצה"ל. אדם שתרם בחייו למדינתו. איש פלמ"ח, מפקד חטיבת ירושלים ראש אגף כוח אדם במטכ"ל בתקופת מלחמת ששת הימים. אבל גם הסבא ז"ל כאינטלקטואל ואיש האקדמיה אימץ במרוצת חייו גישה אחרת, שכל מי שתומך בה, זכה על-ידי המון מוסת ביום חמישי בשדרות רוטשילד לקריאות - "נאצים", "בוגדים", ולעברה של כלת פרס ישראל, חנה מרון, השמיע קריעות מבעיתות ומבהילות - "חבל שלא קטעו לך את שתי הרגליים במינכן". וצחנת מטבע הלשון הזול "בת זונה, לכי לעזה" הייתה חלק מרפרטואר מילולי, שאיתו אנחנו מצווים לחיות.

אני נושא בלבי תפילה, מי ייתן, שלו אפילו רק אדם אחד מאותם מאות שצעקו בגרון ניחר - "נאצים", "לשלוח אתכם לעזה יחד עם כל ערביי יפו" - יאמץ את האמירה האמיצה של רמי אלחנן - "אני בהחלט מסוגל לראות מבעד לאסון האישי שלי... להישיר מבט אל המציאות הקשה מבעד לערפילי תאוות הנקם הפרימיטיבית ולהצביע על הכיוון האחר, שלדעתי יכול, ויש לו סיכוי, ולהפסיק את המלחמה האכזרית ששני העמים מנהלים ביניהם זה למעלה ממאה שנים, ...ואני אכן סבור שהמפתח לפתרון נמצא בידינו".

את המפתח, שנמצא בידינו, ביקשה לאמץ קבוצה של אנשי רוח ולהציגו בפני הציבור הישראלי. מצער וכואב שהמון מוסת הציג את ישראל שלי בכיעורה מעל מרקעי הטלוויזיה בעשרות ארצות בעולם, שצילמו את מחזה העוועים והמבעית.

לא בקשתי את רשותו של רמי אלחנן לצטט את מה שהעלה על הכתב מליבו הרותח של אדם, ששילם את מלוא מחיר ה"אין שלום". הוא בן לשריד אושוויץ מצד אביו, ודור שביעי בירושלים מצד אימו ששכל את בתו.

רמי ביקש בחוברת ההנצחה להנציח אמת פשוטה "...כל בני האדם נבראו בצלם - שונים אבל שווים. אין אדם אחד עליון על חברו, וכל חשיבה אחרת בכיוון זה נגועה בהכרח באותה גזענות". לצערי, שמעתי ביום חמישי בשדרות רוטישלד מטחי גזענות מטרנספרת את כל ערביי מדינת ישראל ואנשי רוח יהודים.

רמי ביקש בחוברת להתייחס "לחטאים שדבקו בנו בגין שנות הכיבוש הארוכות והארורות". לצערי, צפיתי ביום חמישי בשדרות רוטישלד בחטא ההתנשאות הזילזול והדה מוניזציה כלפי העם הפלשתיני, וכלפי מי שתומך בפתרון של הקמת מדינת פלשתין לצידה של מדינת ישראל.