אחד במאי 1958

הפגנת האחד במאי בעיר נצרת בשנת 1958 הייתה מלווה בגילויי אלימות של המשטרה כלפי המפגינים ובמעצרם של עשרות מפגינים שהביעו את מחאתם. למרות מאמצים אדירים של המשטרה להציג את המפגינים בתהלוכת אחד במאי כפורעי חוק, היינו עדים לגילויים מרשימים של הופעת אנשי רוח, שיצאו בגינוי חריף לכתובתה של המשטרה.

המשורר נתן אלתרמן הקדיש את הטור השבועי ב-9.5.1958 בעיתון "דבר" להזדהות עם מפגיני האחד במאי בנצרת וכך כותב נתן אלתרמן:

אוֹתוֹ עֲרָבִי אַלְמוֹנִי שֶׁקִּלֵּל וְרָגַם בַּחֲמַת-חֵרוּק שֵׁן
הִכָּה וְהֻכָּה וְנִגְרַר לַמְּכוֹנִית הַנִּסְקֶלֶת
הוּא בְּעֶצֶם עַל צַד הָאֱמֶת, הַיָּחִיד שֵׁאֵינוֹ אָשֵׁם...

...זֶה לֶקַח נַצֶּרֶת, תִּקְווֹת עַם-וְעַם גַּם עֲלֵינוּ חַלּוֹת
וּמֵעוּט מְדֻכָּא וְצוֹדֵק - זֹאת נֹאמַר וּנְדַקְדֵּק -
הוּא מֵעוּט הַהוֹפֵך אֶת הָרוֹב לְצִבּוּר שֶׁל קַסְדּוֹת.

באותו שיר מייחל המשורר נתן אלתרמן, ליום בו החברה הישראלית תסיר מעליה את כתם היחס האלים כלפי המיעוט הערבי החי בתוכנו - "לוּ נָסִיר בְּעוֹד מוֹעֵד אֶת סִימַן הַהֵכֵּר הֲלָזֶה". לצערי, המשאלה של נתן אלתרמן, שהובעה בשנת העשור למדינת ישראל לא מומשה גם אחרי 53 שנים.

יומיים לפני פרסום שירו של המשורר נתן אלתרמן בעיתון "דבר", פירסם העיתונאי שבתי טבת בעיתון הארץ מאמר, בו הוא כותב: "אילו הייתי ערבי, תושב ישראל, הייתי מפגין עם מק"י, ב-1 במאי, בנצרת, או בכל מקום אחר בארץ, או בכל נקודה אחרת בתחום הממשל הצבאי".

הפגנת האחד במאי באותה שנה הייתה בעיצומה של תקופה, בה חש המיעוט הערבי תחת מכבש של נישול והפקעת קרקעות, שהתנהלו בקצב מוגבר בשנים 1958-1957. לצד גילויי תמיכה והבנה של אנשי רוח ישראלים המגנים את הפקעת הקרקעות, היו גם גילויים מכאיבים, שהם כתם מוסרי, שלמרבה הצער הולך ומתעצם בחברה הישראלית. ב-24.11.1957 מפרסם ד"ר הרצל רוזנבלום במאמר מערכת בעיתון ידיעות אחרונות בעקבות ביקורו בנצרת עילית:

"למטה, לרגלי ההרים האלה שמסביב, רואה אתה את נצרת הערבית הקטנה, המסתכלת מלמטה למעלה אלינו - אינך יכול שלא להיות מושפע מכך, שהרי עד כה ישבו הערבים בהרים ואנחנו ישבנו למטה. כאן פעל דמיון הנדסי-לאומי לפי מיטב האון הממלכתי והטכני".

שכרון הכוח המטורף, שתפס את ד"ר הרצל רוזנבלום, הנחה את ממשלת ישראל, שכנגדה ביקש הציבור הערבי לתת ביטוי גם בהפגנת אחד במאי. שכרון הכוח של ד"ר הרצל רוזנבלום, העורך הראשי של העיתון "ידיעות אחרונות", לא נתחם רק ב-ד' אמות של פובליציסטיקה עיתונאית, אלא הוא קרם עור וגידים בדמות העצמת התפישה של כוחנות לאומנית, שמרקיעה בימים אלו לשיאים מבהילים.

אני כותב שורות אלו כשעה לאחר המתקפה האלימה של חוגי ימין על חתני פרס ישראל בשדרות רוטשילד בתל אביב, שביקשו להביע תמיכה בהקמת מדינה פלשתינית. אותה משטרה שהפליאה את מכותיה במפגיני האחד במאי 1958 ונקטה בשורה של מעצרים, עמדה מהצד ולא מנעה את המתקפה האלימה נגד חתני וכלות פרס ישראל, כאשר ביקשו להביע את דעתם.

אני כותב את המאמר כאשר עוברת בי הצמרמורת למראות האימה ולמשמע הקריאות של אספסוף, שכיתר את חנה מרון וצעק לעברה - "להעמיד אותך לקיר", "בוגדת", "חבל שלא חתכו לך את שתי הרגליים במינכן", "נאצית" - ומשטרת ישראל עומדת מהצד, כשמטווח אפס יורים בליסטראות של בוטות.