כנגד ארבע בנות דיברה תורה (ד')

לקריאה המקובלת בסדר הפסח המסורתי "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה", אקיים בביתי השנה גם את הקריאה "כנגד ארבע בנות דיברה תורה". עד כה התייחסתי במאמריי הקודמים לשלוש דמויות. אני מסיים את חובי בהצגת הדמות הרביעית, והיא אסנת בת פוטי פרע, אשת יוסף, אם שני הבנים - אפרים ומנשה.

יש לנו בתורה מידע מצומצם בספר בראשית [פרק מ"א, 45]: "ויקרא פרעה שם-יוסף צפנת פענח ויתן לו את-אסנת בת פוטי פרע, כהן אן, לאשה ויצא יוסף על ארץ מצרים". וכן יש לנו עוד פרט אינפורמטיבי קצר באותו פרק [פסוק 50], לפיו אסנת ילדה את ילדיה "בטרם תבוא שנת הרעב".

יוסף הצדיק נישא לנוכרייה?

לפנינו סיפור על בת עם זר הנישאת ליוסף. יוסף מתערה בחיי החברה המצרית, עולה בסולם הדרגות, משתלב בממשלו ובאופן הטבעי ביותר הוא נושא לאישה בת למשפחה הנמנית לצמרת הכהונה במצרים. אסנת, רעייתו של יוסף, באה מהעיר אן, עיר המקדשים בממלכה המצרית, אשר לימים זוהתה עם הליופוליס שבאזור הדלתה של הנילוס.

המעט שקיים בתורה ובמסורת חז"ל על נישואי יוסף עִם בת עַם זר מעלה בפנינו תמיהות רבות. הדממה, שגזרה על עצמה ספרות חז"ל הענפה, נובעת מהתחמקות בדיון כיצד נשא יוסף לאישה בת עם נוכרי, דבר המונע את השתייכות צאצאיו להימנות אל בני עמו.

רק במקורות מאוד מאוחרים החלה התמודדות עם השאלה, כיצד קרה שיוסף נשא לאישה נוכרייה, בת משפחה מצמרת הכהונה המצרית, והיא אם ילדיו - אפרים ומנשה, שהפכו להיות אבות לשבטי ישראל. אותם מקורות מחלצים אותנו מהמבוכה, בכך שהם קובעים כי אסנת היא בתה של דינה בת יעקב. למעשה, יוסף נשא לאישה את אחייניתו, שנולדה ממעשה האונס שביצע שכם באם דינה.

לפי אותם מקורות, בתה של דינה ממעשה האונס האכזרי התגלגלה בדרך לא דרך למצרים. שם אומצה בידי אדם הנמנה עם צמרת הכהונה המצרית. בתיאור הזה מרחיב החיבור בפרקי דרבי אליעזר [פרק ל"ז], לפיו יוסף נשא לאישה את בת עמו, לה הוא נתן כתובה נאה.

בת הדת היהודית מתוך בחירה

אישית, אני מתרשם מתיאור הארוחה שערך יוסף לאחיו. הוא נותן מקום של כבוד לרעייתו, אסנת. יוסף שובר כאן מסגרות ומנהגים, לפיהם האישה מוצנעת בביתו של המארח ומקומה רק מאחורי הקלעים, במטבח. יוסף נוהג אחרת - הוא נותן לה מקום של כבוד בקדמת הבמה [בראשית רבה צ"ב, ל"ד].

גם התרבות היוונית השאירה לנו חיבור מרגש בשפה היוונית מהמאה השנייה לספירה על האהבה בין יוסף ואסנת, חיבור שהתקבל עם הזמן בשם "יוסף ואסנת". עיקרו של הרומן הוא סיפור אהבה בין אסנת ליוסף, אהבה כנה שהביאה את שניהם לחיק אהבה ולהחלטה על בניית תא משפחתי. אסנת מקבלת על עצמה את דתו של בחיר לבה מתוך בחירה והחלטה אישית שלה ולא מתוך אילוץ.

אני מתרשם מהעוצמה של אסנת, שהצטרפותה לעם היהודי היא מכוח החלטתה האישית. גם אם אקבל את הדעה של פרופסור אביגדור שאנן ופרופסור יאיר זקוביץ - "שיש להניח, כי ספר זה בא לעורר מגמות שרווחו בעולם היווני הקדום, כאשר נוכרים ובעיקר נשים נוכריות הצטרפו אל עם ישראל"¹. שאנן וזקוביץ מודים שהרומן הזה "מספר על אהבה עילאית וטהורה בין גבר לאישה"², בין יוסף הרועה מארץ כנען ובין אסנת בת למשפחה מעיר המקדשים.

בין אם אסנת היא מצרית בת כהן מצרי, ובין אם היא בת דינה שנאנסה, אני מבקש לראות באסנת את הבת הרביעית במסגרת "כנגד ארבע בנות דיברה תורה". אני רואה באישה אסנת, כאישה שהקדימה את תקופתה. זו אישה השווה במעמדה לאיש איתו היא בונה חיי משפחה, וכך רואה אותה גם יוסף.