האמת, כשמתעדכנים קצת בחדשות השוטפות (את המוח) נהיה די קשה להתרכז בפרשת השבוע נטו. כמו למשל, בשעות האחרונות התפרסמה ידיעה בדבר פיוס שהושג בין הפלגים הפלשתינים, בין הפלג הקיצוני מעזה ובין הפלג ה"מתון" מרמאללה, ומיד מקשקשים אצלנו (או משקשקים) בשאלה איך זה ישפיע עלינו ובעיקר איך זה ישפיע על "תהליך השלום" בינינו ובין אש"ף. ובדרך אגב נזכיר שאנחנו מעדיפים להתעלם מן העובדה שעצם שמו מכריז כי אינו מעוניין בשלום אלא בשחרור פלשתין מידי הכופרים הציונים. ולא פלא שזאת התגובה לפיוס ההיסטורי שהושג בקהיר, הרי פחות או יותר כל הזמן אנחנו מסתכלים החוצה לבחון מה קורה שם בחוץ ואיך זה ישפיע עלינו. גם נורא מעניין אותנו איך אנחנו נראים בעיני אלה שבחוץ, ואפילו מוכנים להשקיע לא מעט כדי להיראות טוב בעיניהם.

אלא שבכל זאת העניין שלנו, שלי, הוא פרשת השבוע, זו שקוראים בתורה בשבת בבית הכנסת. ומפרשת השבוע עולה שבכל הנוגע אלינו, ממש לא חשוב מה נעשה בקהיר או בכל מקום אחר. חשוב רק מה אנחנו עושים או לא עושים בעת שיושבים בארץ שהקב"ה נתן לנו, ובכלל. הנה הפסוקים הראשונים בפרשת השבוע [ויקרא י"ט]: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם. [ג] אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ: אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם. כל המצוות נאמרו למשה בצירוף ההוראה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אולם כאן יש הדגשה מיוחדת: דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, כולם ביחד. מזה למדים חז"ל ומצטט רש"י: מלמד שנאמרה פרשה זו בְּהַקְהֵל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה. צריך להקדים ולומר שלתורה יש גוף ויש נשמה. הגוף זה ההלכות, המעשה בפועל, והנשמה זה טעמי ההלכות וסודותיהן.

בפרשה הזאת יש הרבה גופי תורה, הלכות למעשה שנכתבו במפורש כגון [יא] לֹא, תִּגְנֹבוּ; וְלֹא-תְכַחֲשׁוּ וְלֹא-תְשַׁקְּרוּ, אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. הרבה מאוד הלכות אחרות נכתבו רק ברמז, כגון הלכות שבת, תפילין וכדומה, ועיקר הלימוד שלהן הוא במסורת שעברה בתורה שבעל-פה. לעומת זאת כאן, יש את ההלכות בפירוש, הרבה גופי תורה. אם יש פה הרבה גוף, סביר להניח שיש פה גם הרבה נשמה, הרי גוף ונשמה הם תמיד ביחד (אלא אם כן הגוף מת ר"ל). וכאן מן הראוי לשאול, לנסות לברר, מה כל-כך מיוחד בפרשה הזאת עד שנאמרה דוקא במעמד הַקְהֵל, מעמד בו כל ישראל, אנשים נשים וטף, מכונסים יחד כמו במעמד הר סיני ושומעים תורה מפי משה רבינו.

ואולי עוד קודם צריכים לברר מהיכן לוקחים את הכוחות לקיים את הציווי קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. הרי התורה מדברת אלינו, ואנחנו, כידוע, חיים בעולם שמציע לנו המון פיתויים שאף אחד מהם, מאותם פיתויים, אינו אמור לקרב אותנו אל הקדושה. להפך, היענות לאותם פיתויים מרחיקה מהקדושה, שהרי 'קדושה' זה לשון פרישות והבדלה, פרישות מעריות והבדלה מהעמים, אז מאיפה לוקחים את הכוחות להתקדש? על כך עונה התורה, קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם. את הכוחות מקבלים הקב"ה בכבודו ובעצמו, מהקודש העליון. ומהו הצעד הראשון בתהליך ההתקדשות - בשני ציוויים: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ. הורים ביחס לילדים זה כמו הקב"ה ביחס אלינו. ההורים אמורים להנחיל לילדיהם את הרצון לחתור לקדושה וגם את ההכוונה בדרך לשם. עליהם לנהוג בעצמם ולחנך את ילדיהם שגם ענייני היומיום שלהם ייעשו על טהרת הקודש, שבזה נבדלים ישראל מהעמים.

ואם ישאל מישהו כיצד בכלל ניתן לעשות זאת, כיצד ניתן לנהל את ענייני החולין על טהרת הקודש? התשובה - מעבר לסיוע הישיר שמקבלים מהקב"ה, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם - היא וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ. השבת היא אות ברית בינינו ובין ה' ובשמירתה אנחנו מעידים כי לא עזב ה' את הארץ, כי הכל נמצא בשליטתו המלאה ולפיכך גם ענייני החולין שלנו עשויים להתקדש בהתאם לרצונו. עובדה שאנחנו מתנתקים מכל ענייני החולין לפני כניסת השבת ומתרכזים בקדושה נטו, שהרי השבת היא יום קדוש כידוע, למשך יותר מיממה. כך מאחדת השבת את היהודי עם הקב"ה ובכך מאפשרת לו להגיע למדרגה של קדושה. עבורנו כיהודים, המסקנה מהאמור לעיל היא שתחום הקדושה מלווה אותנו תמיד וזמין עבורנו בכל עת. אומנם צריכים לחשוף אותו ולהתחבר אליו, אבל זו כל העבודה הנדרשת מאתנו. אנחנו לא אמורים להמציא את הקדושה וגם לא להביא אותה ממרחקים, היא כאן, ממתינה שנתחבר אליה על-ידי שנבצע בדייקנות את ההוראות הנתונות לנו בפרשת השבוע.

לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ

לפני כשבוע הותקפו צעירים יהודים על לא עוול בכפם בידי מחבלים בתחפושת של שוטרים פלשתינים. בהתקפה זו נהרג בן-יוסף לבנת הי"ד ונפצעו חבריו. הצעירים היהודים לא היו חמושים והם הותקפו אך ורק משום שהם יהודים. כעת, פחות משבוע לאחר אותו רצח של יהודי בידי השותפים הביטחוניים של מדינת ישראל, מכה גלים תקשורתיים הסכם הפיוס שנחתם בין "הפלשתינים המתונים" שמכונים אש"ף, השותפים שלנו, ובין הקיצוניים שמכונים חמאס. וכאמור, אצלנו מוטרדים מאוד מההסכם הזה עד שאפילו "סר" הביטחון, שבימיו כראש ממשלה נמסרה השליטה בקבר יוסף לידי הפלשתינים כפרס על רצח שבעת חיילי גבעתי בנוסף לרצח החייל מדחת יוסוף, אפילו הוא הכריז שלא ננהל מו"מ עם ממשלת אחדות פלשתינית. כמובן, גם ראש הממשלה התבטא בעניין, אמר שהם צריכים לבחור בין שלום איתנו ובין שלום עם החמאס.

נו, הכרזות של פוליטיקאים. אני מניח שכולנו יודעים מה השווי האמיתי שלהן ואין טעם להאריך. מה גם שכל עוד כל מעייניהם נתונים לנעשה בחוץ ואיך הנעשה בחוץ ישפיע עלינו, כן או לא, אין שום סיכוי שיפעלו לשפר את המצב הפנימי, הם תמיד יהיו עסוקים מדי בשביל זוטות כאלה. הרי מה שחסר לי - ולא רק לי זה חסר, לענ"ד זה מה שחסר לעם ישראל כולו - בכל הסיפור הזה ובכלל, זו התייחסות של הפוליטיקאים לשלום שחייב לשרור בינינו ובין עצמנו, והצעת הדרך להגיע לאותו שלום. אומנם ההתעניינות שלנו במה שעושים או לא עושים בני שיחנו הפלשתינים ולא רק הם, עשויה להיתפש כטבעית לגמרי. כי מה יותר טבעי מאשר להתעניין במה שקורה אצל השכנים?! מה גם שלכאורה, מה שקורה שם מתייחס ישירות אלינו, ועל כן, לדעת הפוליטיקאים שמנהלים את העניינים הכי חשובים לנו, עלינו להתייחס ולהגיב על כל תנועה שלהם.

אלא שבמחילת כבודם של אותם פוליטיקאים, וגם של כל אותם פרשנים שמנסים לשכנע אותנו שיש ממה להתרגש, מפרשת השבוע עולה תמונה הפוכה לגמרי. פרשת קְדֹשִׁים עוסקת כולה בעניינים פנים-יהודיים והתזכורת בדבר עמים אחרים מתייחסת אך ורק לעובדה שעלינו להיבדל מהם ולהתרכז בתקשורת הפנימית שלנו, בינינו ובין עצמנו ובינינו ובין הריבונו של עולם [פרק כ']: [כו] וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'; וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים, לִהְיוֹת לִי. ההבדלה בין ישראל לעמים חיונית ביותר עבורנו. וכמובן, הדרך לְהִבָּדֵל מהם נתונה בפרשת השבוע בפירוט רב תוך התניה מפורשת של שליטנו בארץ ישראל, בהבדלה זו. חלק נכבד מההבדלה הזאת תופסים איסורי העריות, אלה שחלק מהם הפכו אצלנו להיתר גמור בחסות החוק ר"ל. בסוף פרשת העריות בא הפסוק הבא: [כב] וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-כָּל-חֻקֹּתַי וְאֶת-כָּל-מִשְׁפָּטַי, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָקִיא אֶתְכֶם, הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, לָשֶׁבֶת בָּהּ.

מסתבר, ומפרשת השבוע ניתן להסיק את זה חד-משמעית, שלא אש"ף, לא החמאס ואפילו לא שניהם ביחד עם אובמה ו/או אחמדינג'אד, יכולים לשנות משהו בקשר שלנו עם ארץ ישראל. רק אנחנו יכולים. ואנחנו גם יכולים כמובן להדק את אחיזתנו בארץ עד שאף אחד לא יעלה בדעתו אפילו לחשוב על אפשרות להוציא מידינו איזשהו חלק ממנה. אחת הדרכים לעשות זאת, היא לקיים בהידור מירבי את ציווי התורה בפרשת השבוע, בפסוק [פרק י"ט]: [טז] לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ: אֲנִי, ה'. מהפסוק הזה עולה שיש קשר ישיר בין התגברות הרכילות ובין העמידה על דם שפירושה זילות חיי אדם, ואת זה קל יחסית לתקן. לפחות בענישה הולמת על רצח. כי גם אם אומנם על יצר העריות קשה יותר להתגבר, אין שום סיבה בעולם שרוצחי יהודים לא ישלמו בחייהם על פשעם, לפחות אלה שרוצחים יהודים רק כי הם יהודים.

כמובן, כדי לחולל את השינוי הזה צריכים להשקיע בהנחלת המצווה המרכזית בפרשה שלנו: [יח] [...] וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, ה'. לפי הלל הזקן, המצווה הזאת היא כל התורה כולה וכל היתר הוא הפירוש למצווה זו, ולפי ר' עקיבא המצווה הזאת היא "כלל גדול בתורה", כלל שממנו נגזרים כל הפרטים, כל המצוות האחרות. כי לכאורה, אהבה היא רגש, וכיצד ניתן לצוות על הרגש שבלב? אלא שהתורה מייחדת המון מצוות שעניינן הוא היחס לזולת, חלק מאותן מצוות ציטטנו לעיל, והשקלול הכולל של מצוות התורה מביא לסך-הכל של וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. מכאן יוצא שלא משנה מהיכן מתחילים, אם בתירגול ישיר של אהבת ישראל - בעזרה לזולת הזקוק לה, או בהקפדה יתרה שלא לפגוע בזולת. כאשר נוהגים כך כי זה מה שהקב"ה מצווה ולהתנהגות הזאת הוא מצפה מאתנו, מגיעים לאהבת ישראל וממילא נמוגים כל הערעורים על נוכחותנו בארץ של הקב"ה.