שלום פלסטיני

זוהיר אנדראוס הוא העורך הראשי של העיתון הערבי "מע-אלחדת'" היוצא לאור ביישוב הערבי טמרה במדינת-ישראל. הוא ערבי, פלסטיני מוצהר ואזרח ישראלי. אנדראוס מבטא במידה רבה של אותנטיות את עמדת "העם הפלסטיני" והוא עושה זאת בקול תרועה רמה במשך שנים רבות. הוא פרסם (21.4.11) מאמר ב-Ynet תחת הכותרת "הגידו לא למדינה פלסטינית", וכדאי מאוד ואף ראוי שכל "אנשי השלום" יסכיתו לדבריו:

• "השאלות הקרדינליות הן קודם כל האם ההנהגה הפלסטינית ששולטת היום, מייצגת את העם הפלסטיני? האם אבו מאזן, שכהונתו לפי חוקת הרשות, תמה בינואר 2009 מוסמך לדבר בשם העם הפלסטיני על שלוש צלעותיו: הגדה והרצועה, הפלסטינים בישראל והפלסטינים במדינות ערב? האם לראש הממשלה, סלאם פיאד, הפקיד לשעבר בקרן המטבע הבינלאומית, שהובא על-ידי ארה"ב ונכפה על העם, יש זכות מוסרית או לאומית לייצג את העם הפלסטיני? התשובה היא לאו מוחלט".

הדברים האלה אומרים לממשלת מדינת-ישראל ולכל אומות העולם בקול צלול ובאופן חד-משמעי מיהו "העם הפלסטיני" בעיני אלה המגדירים את עצמם "פלסטינים". אין טעם לטמון את הראש באדמה, להתעלם מן האמת "הפלסטינית" ולאמץ לנו "אמת" נוחה יותר. ל"עם הפלסטיני" יש שלוש צלעות: "הגדה והרצועה, הפלסטינים בישראל והפלסטינים במדינות ערב". כל "הסכם" מחייב התייחסות לאמירה הנוקבת הזאת, ורק אחר-כך יש לדון בהנהגה "הפלסטינית" - עד כמה היא מוסמכת לשאת ולתת בשם "העם הפלסטיני" על שלוש צלעותיו.

ולא רק זאת, אף זאת:

• "ומי אמר שהסכסוך בין התנועה הלאומית הפלסטינית לבין הציונות החל ב-1967. הרי ההחלטה של האו"ם, גם אם תתקבל, תהיה לכל היותר סמלית, אך חמור מכך, היא תקבע אחת ולתמיד כי הבעיה הפלסטינית נוצרה בעקבות התוקפנות הישראלית בשנת 1967, ואילו הנרטיב הפלסטיני הלאומי, המקובל על הרוב המוחץ של בני העם, קובע בצורה חד-משמעית שהסכסוך החל בעקבות הנכבה, כלומר ב-1948, ואם צריכים לפתור את הבעיה של העם שגורש ממולדתו, חובה לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים, דבר שאיננו מקבל התייחסות בהחלטה של ספטמבר הקרוב" (שם).

אני זוכר היטב את חודש מאי 1967. הייתי חייל בשירות מילואים בין אלפי חיילים שנקראו בצו-8 להתייצב מול צבאו של גמאל עבּד אל נאצר בחולות הנגב. משלושה כיוונים איימו עלינו לכלותנו, מצפון: צבא סוריה, ממזרח: צבא ירדן ומדרום: צבא מצרים. בישראל שררה דאגה רבה וחשש כבד מפני הפורענות הקרבה ובאה. איש בישראל לא חפץ במלחמת ששת הימים. זו היתה מלחמה שנכפתה עלינו ומזלנו שחיל האוויר הקדים תרופה למכה והשיג יתרון שהכריע את המערכה. לזה קורא העיתונאי הערבי "תוקפנות ישראלית". הערבים, בחוצפתם, דורשים להשיב להם את עמדות התצפית והירי ששימשו אותם נגד ישראל.

אבל גולת הכותרת של תביעות הערבים היא ללא ספק מה שהם קוראים "זכות השיבה" אין מנהיג ערבי אחד היכול לוותר על התביעה הזאת שפירושה חיסול מדינת היהודים בארץ הזאת:

• "האם אנחנו מסתפקים במדינה מצ'וקמקת בגדה המערבית וברצועת עזה, או שהעם הפלסטיני, דורש גם דורש, מהעולם, לאלץ את ישראל ליישם את החלטת מועצת הביטחון 194, המצווה להחזיר את הפליטים הפלסטיניים, שגורשו בנכבה, למולדתם" (שם).

אולי בכל זאת יש תקווה ליהודים בארץ-ישראל והיא תבוא דווקא מצידם של הערבים שאינם מכירים במילה פשרה כמהלך סופי. נמצא, ולא בפעם הראשונה מאז הקמת מדינת-ישראל, שכל ההשתדלויות למען יצירת סוג כלשהו של דו-קיום, נדונו מראש לכישלון. אבל מדברים ומצהירים ומקשקשים. שיהיה.