את מי אתה מייצג, מר אבן?

ב-11 במאי 1949 התקבלה ישראל כחברה ה-59 של ארגון האומות המאוחדות. היה זה שיאו של מאבק דיפלומטי שנמשך כשנה, ואשר שיקף אובססיה ציונית להשגת נורמליזציה היסטורית ופוליטית של העם היהודי. יחס ההנהגה הישראלית לאו"ם היה אמביוולנטי. מצד אחד היה זה האו"ם אשר קבע, בהחלטת כ"ט בנובמבר 1947 את הבסיס הפוליטי-לגלי להקמתה של מדינת ישראל, מצד שני היה זה אותו ארגון שניסה להחזיר את הגלגל אחורנית כבר באפריל 1948, כאשר החלטה 723 של מועצת הביטחון קראה בין יתר סעיפיה להימנעות מכל אקט פוליטי בארץ ישראל שיהווה שינוי במעמד הפוליטי של תושביה היהודים או הערבים- נוסח דיפלומטי שפירושו המעשי ביטול החלטת נובמבר.

מרגע הכרזת המדינה פעלה הדיפלומטיה הישראלית לקבלת ישראל לאו"ם, תוך שהיא מסתייעת בנימוקים לגליים, מוסריים ופוליטיים שהבולט שבהם הוא שאין סיכוי לתהליך שלום במזרח התיכון ללא חברות מלאה של ישראל. הדיפלומטיה הישראלית נאלצה להתמודד עם הטיעון בדבר אי יציבותה של המערכת הפוליטית בישראל, העדר גבולות מוכרים, והעדר מאפיינים לאומיים-פוליטיים שהם בסיס למסגרת לאומית קוהרנטית המצדיקה חברות באו"ם.

מאפריל 1948 ועד כינונה של ועדת הפיוס לארץ ישראל שהוקמה מכוח החלטת או"ם ב-11 בדצמבר אותה שנה קיבל הארגון הבינלאומי החלטות אשר בעיני ישראל היוו סכנה מוחשית לריבונותה הפוליטית. הגדיל לעשות שליח האו"ם לארץ ישראל, הרוזן פולקה ברנדוט, אשר המלצותיו, אילו התקבלו, היו שמות לאל את החלטת נובמבר 1947.

בשנה הראשונה לקיומה של מדינת ישראל היה אפוא האו"ם זירה למאבק כפול מצד הדיפלומטיה הישראלית: למנוע את הכרסום בהקמת המדינה ולחתור לקראת חברות מלאה בארגון.

מאבק כפול זה, אשר מבחינה מהותית וטקטית כאחד היווה שני צדדיו של אותו מטבע, אופיין בדילמה : השגת חברות באו"ם חייב את הישראלים לשכנע את הקהילייה הבינלאומית שהמדינה שזה עתה נולדה נהנית מיציבות פוליטית, שהיא שוחרת שלום ומכבדת את החלטות או"ם, אך דא עקא: התפתחות המהלכים המלחמתיים במלחמת תש"ח דחקה את ישראל למסלול עימות עם או"ם, מה שעמד, כמובן, בסתירה למאמץ הישראלי ליצור למדינה החדשה תדמית לגיטימית וסטאטוס בינלאומי מוכר ומכובד.

הנה, למשל, בעקבות החלטת מועצת הביטחון מיום 29 במאי 1948 לשלוח משקיפי או"ם לזירת הקרבות, נקטו קציני הקישור הישראלים תחבולות שונות כדי להסתיר מעיני המשקיפים תנועות צבא שנאסרו במסגרת החלטה זו. דוגמה מובהקת אחרת לדילמה היא בעניין מעמדה הפוליטי של ירושלים, אשר על-פי החלטת החלוקה נועדה להיות "קורפוס ספרטום" כלומר עיר שאינה שייכת לא למדינה היהודית ולא למדינה הערבית אלא נשלטת על-ידי ארגון או"ם. אך בניגוד להחלטה זו דרש דוד בן-גוריון שאסיפת הנבחרים הראשונה תתכנס בירושלים, מה שהתקבל כהתרסה בוטה כלפי הקהילייה הבינלאומית, זאת בנוסף להצגת עמדה ישראלית מפורשת נגד בינאומה של ירושלים.

היו הבדלי גישות בין משרד החוץ לבין ראש הממשלה בן-גוריון באשר לגובה המחיר שכדאי למדינת ישראל לשלם עבור חברות מלאה באו"ם. משרד החוץ בראשות השר משה שרת והמנכ"ל וולטר איתן הציג עמדה לפיה על ישראל לשתף פעולה עם משקיפי או"ם ללא כל התחכמויות, ובכך להסיר מכשול מקבלתה של ישראל כחברה באו"ם. במחצית נובמבר 1948 שקלה ממשלת ישראל הזמנית התקפה על כיס פלוג'ה, ומשה שרת ששהה באותה עת בניו-יורק לרגל מושב העצרת הכללית שלח עשרות מברקי אזהרה לממשלה שבהם הזהיר מפני הסיכון הפוליטי הכרוך בפעולה כזו, וביחוד בכל הנוגע לסיכוי קבלתה של ישראל לאו"ם. הוא אף תבע שהממשלה תאשר העברת משלוחי מזון לחיילים המצרים הנצורים בפלוג'ה מאחר שהתרשם משיחותיו עם דיפלומטים אמריקנים כי ללא מחווה זו לא תתמוך ארצות הברית בבקשת החברות של ישראל. בן-גוריון דחה את גישת משרד החוץ והעדיף את הביסוס האסטרטגי הצבאי על פני יצירת תדמית צייתנית-פייסנית למדינת ישראל. כאשר נשאל איזה מחיר הוא מוכן לשלם עבור חברות באו"ם ענה הזקן, קצרות: "דמי חברות". (בקרב חוגים רוויזיוניסטים רווחה הדעה כי חברות באו"ם אינה רצויה כלל ועיקר, באשר זו תגביל כל מגמה של ישראל להתפשטות טריטוריאלית מעבר לקווי החלוקה).

אין להבין מעמדתו של בן-גוריון כי הוא התעלם מהערך הצפון בהצגתה של ישראל כמדינה הנענית לכללים הבינלאומיים, אדרבא הוא לא התכוון לבנות למדינה הצעירה תדמית של מדינה מופרעת. דעה מוטעית שרווחה שנים בישראל הייתה כאילו בן-גוריון צפצף על מה יאמרו הגויים. מסמכי משרד החוץ מאותה תקופה דווקא ממלמדים על כך שבן-גוריון ייחס חשיבות לתדמיתה של מדינת ישראל. הבדלי הגישה בינו לבין שרת נבעו מעצם השקפתם הפוליטית השונה באשר לדרך הראויה לביסוס מעמדה המדיני של ישראל בעולם. השקפתו הבסיסית של שרת בעניין זה הייתה לגליסטית-מוסרית, בעוד שבן-גוריון הדגיש כי דווקא חיזוקה של ישראל מבחינה גאו-אסטרטגית תהווה ערובה למעמד מדיני מכובד בעיני הגויים.

בתום קרבות תש"ח, בעיצומן של ישיבות ועדות שביתת הנשק בין ישראל למדינות ערב במחצית הראשונה של 1949, הוגברו מאמצי הדיפלומטיה הישראלית להשיג חברות באו"ם, וביטוי לכך היו הצהרות פייסניות מצד נציגים ישראלים הן במוסדות או"ם והן בוועידת לוזן (ועידת פיוס שהוקמה מטעם או"ם) באשר למעמדה של ירושלים ובעיית הפליטים הערבים- שתיים מהסוגיות המרכזיות שהיו סלע מחלוקת בין ישראל לארגון הבינלאומי.

כאשר הוחלט כי בקשת החברות של ישראל תידון בוועדת אד-הוק של או"ם, נדרש נציג ישראל אבא אבן לחקירה מוזרה ומשפילה שכללה את השאלות הבאות: את מי מייצג מר אבן בוועדה זו, והאם לנוכחותו בארה"ב יש מטרות נוספות מלבד עבודתו באו"ם? כשאבן ענה כי הוא מייצג באופן בלעדי את ממשלת ישראל, באה הערה עוקצנית באשר לקיומן של עדות דתיות שונות בישראל שאין להתעלם מהן. יתרה מזו: אבן נדרש לענות על שאלה בדבר קיומם של זרמים שונים בתוך העם היהודי, וכל זאת במטרה להביאו להודות בהעדר מאפיינים של זהות לאומית יהודית אחידה, וממילא ברפיסות הישות המדינית ששמה ישראל. כך, למשל הוא נשאל לדעתו באשר לחלוקת הרבנות הראשית בין אשכנזים לספרדים, ובדבר סיווגם הדתי והעדתי של השומרונים. על כל השאלות שנועדו לערער את האותנטיות הלאומית-פוליטית של עם ישראל ומדינתו ענה אבן בסבלנות ובכישרון דיפלומטי רב.

להיטותה של ישראל להתקבל כחברה באו"ם שיקפה דינמיקה פסיכו-היסטורית אופיינית לציונות המדינית. עד לתקומת המדינה לא זוהה העם היהודי, גם כשהתייחסו אליו כעם, כתופעה בעלת מסוגלות או לגיטימיות מדינית עצמאית (גם הצהרת בלפור הציגה אופציה של בית לאומי ולא מדינה). ברבות תולדות האנושות הייתה גם רווחת הדעה, אנטישמית בעיקרה, שבאה לידי ביטוי בוטה על-ידי היטלר, לפיה היהודים נוטים מטבעם לחיות בקרב עמים אחרים, משוללי יכולת לנהל מדינה משל עצמם. הגלות על-פי תפיסה זו אינה רק גזירה שלא בטובתם של היהודים אלא היא עומדת וקיימת מתוך בחירתם. הציונות, לעומת זאת, ביקשה להוכיח כי שריריו המנוונים של העם לא היו אלא סימפטום של מחלה ניתנת לריפוי וכי דווקא ממלכתיות ריבונית היא אותנטית מבחינת טבעו של העם. חובת הוכחה זו הייתה אובססיבית הן לפני והן מיד עם קום המדינה.

כך, הפעילות האינטנסיבית של משרד החוץ מרגע הכרזת העצמאות הייתה להבטיח הכרה אוניברסלית במדינת ישראל הריבונית, מה שגם מסביר את העובדה שבמשך מלחמת תש"ח, עת נדונה שאלת ארץ ישראל באו"ם, עמדה המשלחת הישראלית בקנאות על ניסוחים פורמליים שיבטאו את ריבונות המדינה, וזאת כתגובה לטרמינולוגיה שננקטה על-ידי הנציגים הערבים אשר התייחסו בנאומיהם למשלחת הישראלית כנציגת "הקהילה היהודית בארץ ישראל", או כנציגת הסוכנות היהודית.

על-רקע הסקפטיות בדבר ערכו של האו"ם, ועל-רקע חילוקי הדעות עם ארגון זה, תוערך תשוקתה של ישראל ומאמציה הבלתי נלאים להשיג חברות מלאה מהרגע שבו הוכרזה עצמאותה, כצעד סמלי נוסף בדרך מהגטו אל לב הזירה הבינלאומית, כחלק מתהליך התמורה של העם היהודי מישות אתנו-תרבותית גרידא לישות פוליטית.

אך כשם שהחברות באו"ם סימלה את הנורמליזציה של העם היהודי, היה ארגון זה, מאפריל 1948, בעיני ישראל התגלמות שנאת ישראל ההיסטורית. האקט הפורמלי של יסוד המדינה לא סילק את הקונספציה המקובלת בעם היהודי לפיה "בידוע הוא שעשו שונא ליעקב". לא היה זה מה שנוהגים לכנות "תסביך מצדה" של עם הנתון בטראומה של מצור מצד אויביו הערבים. עוצמת החשש הייתה דווקא מפני מעצמות תבל ודווקא אלו מן המערב. בנאום בפני בני נוער בספטמבר 1948 הכריז בן-גוריון בפאתוס רב שישראל איננה עומדת נגד הערבים בלבד, אלא מלחמה לה נגד העולם כולו. המלחמה בצבאות ערב, הסביר בן-גוריון באותו נאום, צריכה להיתפס כמאבק היסטורי בין ישראל לעמים. מסקנתו הבלתי נמנעת הייתה שתוצאות המלחמה יישאו חשיבות בינלאומית.

אין תמה, אפוא, שהחלטת האו"ם מיום 11.12.48 לכונן ועדת פיוס לפתרון נקודות הסכסוך בין ישראל לערבים עוררה חששות כבדים אצל הישראלים. האו"ם קבע כי הוועדה תורכב מנציגי ארה"ב, צרפת וטורקיה ומפקדתה תוצב בירושלים. ההנהגה הישראלית, כולל משרד החוץ , סברו כי זהו טכסיס מצד האו"ם להפחית מתוקפה של הריבונות המדינית של ישראל. חשדנות זו אפיינה את עמדת ישראל גם בשנים הבאות: לדוגמה יצוין תזכיר ששלחה ממשלת ארה"ב לממשלת ישראל ביוני 1954 שבו נכללה הצעה שישראל תתיר למספר גדול יותר של משקיפי או"ם לשהות בשטחה, וכן כי תתיר מעבר של ערבים מעזה לירדן תחת פיקוח או"ם. באותה עת בן-גוריון לא היה ראש ממשלה, אך הוא ביטא דעת רבים בראותו בהצעה האמריקנית "אסון מוסרי מחריד". את הצעתו של השליח האמריקני אריק ג'ונסטון לחלוקת מי הירדן ראה כחלק ממגמה "להשליט מנדט אמריקני של המדינה".

החשש מפני הקהילייה הבינלאומית, בצד הרצון להיספח אליה באופן מוחלט, באו לידי ביטוי בשאיפתה של ישראל להתקבל כחברה באו"ם מצד אחד ובתפיסתה את מגמות הארגון כלפיה מצד שני. וכך הכריז משה שרת בנאום חגיגי בעצרת מיד לאחר ההצבעה בעד קבלת ישראל ב-11.5.49: "קבלת ישראל היא שיאו של מעבר של עם מאנונימיות פוליטית לזהות ברורה, מעמדת נחיתות לסטטוס שווה, ממחאה סבילה לתגובה פעילה וממצב של נידוי לחברות במשפחת האומות".