איחר את הרכבת <br>

אחד מחוקי הברזל הישראלים קובע: "אל תדחה למחר מה שאתה יכול לדחות למחרתיים". כוחו של כלל זה יפה גם במשפט. נאשמים רבים מנצלים כל פרצה אפשרית בדין המהותי ובסדרי הדין כדי לדחות את הכרעת דינם, ולקוות שככל שיעבור יותר זמן, כך עונשם יהא קל יותר. בעבור כמה שנים מאז החל משפטם, טוענים עזי הפנים שביניהם לקיומו של "עינוי דין", על-אף שלא אחת הם הגורמים המרכזיים לסחבת.

מבחינה זו, משה קצב איחר קצת את הרכבת. במידה רבה, כוחם של טיעונים שיפים למהלך המשפט, תש כוחם לאחר שהוכרע דינו של הנאשם והורשע בדין. מכאן ואילך, אין הוא נהנה עוד מחזקת החפות, וקביעות בית המשפט לגביו מחייבות את מאסרו.

שופטי בית המשפט העליון, הם ורק הם שיכריעו בעניין הערעור שהגיש קצב. אכן, חומרת העבירות שבהן הורשע, והכרעתם החד-משמעית של שלושת שופטיו בדבר אשמתו, מלמדים שלפחות על פני הדברים סיכוייו בערעור אינם גדולים, בלשון המעטה. כך, מקל וחומר, כאשר עיקר ההרשעה נסמכת על הכרעות עובדתיות, שהתערבות ערכאת הערעור בהן נדירה למדי.

אפילו שופטת המיעוט, לא ביקשה לזכותו מעצם ההרשעה אלא רק לקצר את תקופת מאסרו ולהעמידה על ארבע שנים, פרק זמן נכבד לכל הדעות.

בשניים מפסקי הדין המנחים שניתנו בנושא, חזרו השופטים חשין ומלצר על הקריטריונים שעל פיהם קובע בית המשפט אם להיענות לבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין.

לצד סיכויי הערעור ונסיבותיו האישיות של הנאשם, יש להתחשב בחומרת העבירה ונסיבות ביצועה, במשך תקופת המאסר שהושתה על הנאשם, בעברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו במהלך המשפט. ניתוח מכלול גורמים אלה והחלתם על עניינו של קצב מלמדים שאין בסיס ממשי לטיעונים בזכות עיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליו.

גם עיקרון השוויון בהחלת החוק מחייב את כניסתו לכלא. עם כל הצער והכאב שבדבר, דמו של קצב אינו סמוק מדמם של מורשעים אחרים. ביניהם, נזכור, היו גם אנשי צווארון לבן וראשי ממלכה כאברהם הירשזון, שלמה בניזרי וד"ר יקירביץ' שבקשתם לעיכוב ביצוע נדחתה למרות הערעור שהגישו, חלקם בעבירות קלות מאלה של קצב.