"באילת קשה להגיד דברים רעים, כי היא נראית כאילו איננה בישראל". דברי עמוס גלעד, ראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון, בכנס ועד תל אביב של לשכת עורכי הדין. כמה שעות קודם לכן נוכחתי לדעת על בשרי, שאילת באמת לפעמים מנותקת משאר המדינה.

הייתי בבית משפט השלום בעיר - מבנה נאה וקומפקטי, שתל אביב וירושלים היו מתקנאות בו. צילמתי כמה תמונות במסדרון, כפי שהחוק מתיר. מיד קפץ עלי אחד מאנשי משמר בתי המשפט וטען שאצלם אסור לצלם. תהיתי מדוע. הוא הסביר שזו ההנחיה של המזכירה הראשית, וביקש שאתלווה איתו אליה כדי שהגברת תחליט מה יעלה בגורל התמונות. לדבריו, השופט יואל עדן אוסר על הצילום משום שבאותו בניין שוכנים גם בית המשפט למשפחה ובית המשפט לנוער, שם אסור לצלם את הצדדים. הסברתי שזה חל רק על האולם, אך ללא הועיל.

המזכירה הראשית הייתה עסוקה, אז היה לי זמן להתקשר ללשכת דוברת בתי המשפט. החבר'ה שם מיהרו לסייע והתקשרו אל המזכירה, כך שכאשר נכנסתי אליה - כבר הבינה שאילת היא בכל זאת חלק מישראל, ומה שחל בכל בית משפט במדינה חל גם אצלה. סתם סיפור, בתקווה שעמיתינו האילתיים - שלדברי המאבטח נמנעים מצילום בבית המשפט - יפיקו ממנו תועלת.

מן המפורסמות שבאילת לא משלמים מע"מ. הרעיון הוא לעודד ישראלים לעשות קניות בעיר, וגם לפצות את הסוחרים המקומיים על הריחוק ממרכז הארץ. הבעיה היא, שבחלק גדול מהמקרים ההקלה הזאת אינה מגיעה לכיסיהם של הלקוחות.

ארוחות עולות באילת כמו בתל אביב, אולי אפילו קצת יותר. על ארטיק שוקו-שוקו הכי פשוט ביקשו ממני 7.90 שקלים. מחיר בקבוק מים מינרליים יכול להגיע ל-7 שקלים. את ההנחה מרגישים בעיקר כאשר קונים בסניף אילתי של רשת ארצית, ובמיוחד במוצרים שהמחיר נקוב עליהם מראש (כגון ספרים ועיתונים). בכל השאר - ממש לא מציאה.

כאן דווקא יש שיפור, לפחות מבחינת הכשרות. לפני כמה שנים כמעט ולא יכולתם למצוא באילת מסעדות כשרות. מצד אחד, בגלל מרכזיותה של התיירות בכלכלת העיר, כמעט כולן היו פתוחות בשבת. מצד שני, אילת היא לא בדיוק המקום המושך ביותר ציבור שומר מצוות.

כיום המצב משתנה. אילת היא עוד לא ירושלים, בה הקושי האמיתי ניצב לפתחו של מי שמחפש מסעדה לא כשרה, אבל היא כבר לא נראית כמו עיר בחו"ל. להערכתי, אם נביא בחשבון את בתי המלון - קרוב למחצית מהמסעדות באזור המלונות כשרות. מאחר שלא ראיתי בעלים דתי באף אחת מהן, זה אומר שהשיקול הוא מסחרי טהור: יש יותר שומרי כשרות, וכדאי לסגור את המסעדות בשבת כדי להרוויח אותן בשאר ימי השבוע.

כאשר באים למקום מסוים לעיתים רחוקות יחסית, קל להבחין בשינויים המתחוללים בו - וגם באלו שאינם מתרחשים. באילת לא קורה כמעט כלום כבר שנים. אותם בתי מלון, אותם חופים, אותה טיילת, אותו קניון, אותם דוכנים בלתי חוקיים בטיילת, אותו שדה תעופה מיושן וצפוף. וזה כאשר מצידו השני של המפרץ, בעיר עקבה, מושקעים מיליארדים בפיתוח תיירות מודרנית ותשתית מודרנית לא פחות שתשרת אותה.

אצל המלך, כפי שאמר אחד מעורכי הדין, אין חוכמות: הוא אומר לבנות, אז בונים. אצלנו, כל דבר הוא עסק לוועדות ורשיונות ובתי משפט ועוד ועדות וערעורים ותקשורת ועוד ועדות. נכון שזהו מחיר הדמוקרטיה, והחלופה ממש לא מושכת, אך אין זו גזירת גורל. מה שמתרחש בעקבה גלוי לעין כל והמשמעות ברורות לכל מי שטיפת שכל בקודקודו. אז מה עושים עם זה? בטח יקימו ועדה.

סיפור עם מוסר השכל ברור שסיפר השר משה יעלון, בפתח דבריו בכנס עורכי הדין. ישראלי, פלשתיני, צרפתי, איטלקי וסיני יושבים בבית קפה ומזמינים קפה. כאשר ההזמנה מגיעה, מסתבר שבתוך כל ספל יש זבוב. הצרפתי קורא למלצר ומחזיר את הקפה. האיטלקי מוציא את הזבוב ושותה את הקפה. הסיני שופך את הקפה ואוכל את הזבוב. הישראלי מוכר את הזבוב לסיני ואת הקפה לאיטלקי, ואת התמורה משקיע בסטארט-אפ למניעת כניסת זבובים לקפה.

הפלשתיני מצידו מאשים מיד את הישראלי בניסיון להרעיל אותו, פונה לאיחוד האירופי ומקבל מימון לצורך הגשת תביעה לבית המשפט הבינלאומי בהאג. בכסף הזה הוא קונה חומר נפץ ומפוצץ את בית הקפה, בדיוק בזמן בו הסיני, הצרפתי והאיטלקי מנסים לשכנע את הישראלי לוותר על כוס הקפה שלו לטובת הפלשתיני.

יוצא לי להגיע לאילת פעם בשנה, לכנס זה או אחר. האמת היא, שהעיר הזו כבר נמאסה עלי, פשוט משום משכבר ראיתי בה כמעט הכל. כמה פעמים אפשר ללכת למצפה התת-ימי? או להפליג לאי האלמוגים? או להסתובב בקניון "מול הים"? תסכימו אתי, שאחרי 5-4-3 פעמים, זה כבר משעמם. אטרקציות חדשות אין, והישנות מתיישנות ונמאסות.

זוהי אחת הבעיות הגדולות ביותר של אילת. מיקומה מביא לכך שקשה מאוד לחדש בה, במיוחד למי שמגיע אליה לעיתים קרובות יחסית. בעצם, הסיבה היחידה שהיא ממשיכה לארח כנסים גדולים, היא העובדה שיש בה הרבה מאוד בתי מלון קרובים זה לזה. מכל הבחינות האחרות - מזג אוויר, גישה, גיוון, אפשרויות פנאי - אין לה שום יתרון, ואפילו להפך. מה שמביא אותנו לנקודה הבאה.