פרשות בהר-בחוקותי - חלק ג'

קשה לי לקבל את עוצמות הפער בדפוסי החינוך בחברה הדתית לגווניה. מצד אחד אני עד לתופעה מפליאה של איכות אישית ומצפונית גבוהה ומאמץ אדיר להשקיע בפיתוח אישיות מוסרית. החינוך מצליח להשריש נורמות גבוהות של מסירות נפש ועזרה לזולת. מצד שני, ביטויי עדינות והתחשבות בקהילה הופכים לתוקפניים וגסים, חסרי בלמים, בהתייצבם אל מול קבוצות המביעות משנה אידיאולוגית שונה.

נראה, שמלחמת ששת הימים נתפשת כקו פרשת המים בחיינו. מה שהיה לפני אותה מלחמה אינו דומה במחנה הדתי לגווניו למה שהתעצם אחרי המלחמה. קולקטיב, המכתיר עצמו דתי, החל לידות בליסטראות של ביטויי תוקפנות וגסות רוח כלפי קבוצות אחרות בעם. גילויי גסות ובוטות כלפי בן העם האחר, שחי על אותה כברת ארץ עם ביטויי גסות ובוטות כלפי מי שסבור, שיש להם זכויות למדינה עצמאית לצידה של מדינת ישראל.

הכלל של פנים רבות לתורה אינו מקבל את המידה הזעירה ביותר של סובלנות בציבור הדתי כלפי מי שמביע דעה אחרת . אין נכונות להכיל הבט אחר. אנו צועדים לעבר שתי הפרשות הנועלות יחדיו את ספר ויקרא. השנה אנחנו נוהגים להקדיש לכל פרשה שבוע שלם בנפרד. גם השבוע אתייחס אליהן בדרכי שלי.

אנחנו מגיעים אל שתי פרשות אלו אחרי מסע בפרשות, שהיה לי קשה מאוד לקבל בהן נידויים וחרמות של אנשים עקב מחלות או מומים. היה לי קשה לקבל חובת עקידת בעלי חיים על המזבח בעולות שנשרפים כליל. אודה, שהיה לי קשה עם קורבן אדם בדמות בני אהרון השרופים. אני בא אל הפרשות האחרונות בספר ויקרא נסער, זאת אחרי שיח ושיג נוקב עם הכתובים, כשלא כל ציווי אני מוכן לאמץ.

אני בא אל פרשת השבוע בהר עם הראייה של "שבעים פנים לתורה", כאשר אני ער לאומץ לבו של הרב קוק, רבה הראשי של תל אביב, בשנת תר"ע (1910) לקבל החלטה נועזת לגבי ציוויים בפרשה שלנו בספר ויקרא כ"ה. הרב קוק ער לעובדה שהמתיישבים הראשונים בארץ ישראל מתמודדים עם קשיים כלכליים ועם שנות בצורת, לכן הוא פוסק שמותר לעבד את האדמה בשנה השביעית למרות האיסור בתוקף ציווי שמיטת קרקעות בשנה זו.

הרב קוק הולך בדרכם של שני רבנים חובבי ציון, הרב אלחנן ספקטור והרב שמואל מוהליבר, שקבעו כי מותר לעבד את האדמה בשנת שמיטה. קביעתם משנת תרמ"ט (1889) נבעה מתוך הבנה למצוקה הקשה איתה התמודדו אנשי העלייה הראשונה מאז 1881-2 במושבות הראשונות בארץ ישראל. חשוב לתת את הדעת, שהיה משקל משמעותי ליהודים חרדים בין אנשי העלייה הראשונה באותן השנים במושבות - פתח תקוה (ביניהם הסבא רבא שלי), חדרה, ראשון לציון, זכרון יעקב, ראש פינה. אומנם, אותם רבנים שציינתי התנו עיבוד קרקע בשנה השביעית במכירה פיקטיבית של האדמה לערבי, אך אי-אפשר להתעלם מהפתיחות ומהנועזות שלהם לשינוי הצו בתוקף הנסיבות.

לפנינו דוגמה של רבנים, שהחליטו לא לקדש מילים רק לסְפֵרות שמיימיות, אלא להפוך אותן למילים בשפה העברית חיות ונושמות - מלים קשובות למאווייו של אדם המבקש להתקיים מיגיע כפיו.

חוק אידיאי, שנועד לתת מנוחה לקרקע ולאפשר לעניים ליהנות מפרי הפרא שגדל בשנה, עובר שינוי ברוח התקופה וההישגים המדעיים של מחזור זרעים.

הרב קוק היה ער לציווי החברתי בספר ויקרא [כ"ה, 6]: "וְהָיְתָה שַׁבָּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְךָ וּלְאַמָּתְךָ וְלִשְׁכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבֶיךָ הַגָּרִים עִמְּךָ". כבר בסוף המאה ה-19 הבינו רבנים כמו שמואל מוהליבר ואלחנן ספקטור, ששמיטת קרקעות אינה יכולה להיות פתרון לשוועת עניים בתקופה המודרנית, וכמוהם הרב קוק בפתחה של המאה העשרים.

מצוקות האדם החורש בזיעתו את אדמתו והבטחת קיומו ממנה, הן שהנחו אנשי תורה כמו הרבנים מוהליבר, ספקטור וקוק להתמודד עם פרשת בהר.