לקום ולצעוק "חרטא!"

מוזר, מוזר וחורה לי מאוד שבמצב של עימות קריטי, כשחלקים רחבים מהעולם המערבי מפוטמים ב"אמת הפלשתינית" או לפחות קוראים לרלטיביזם מוסרי והכרה גם ב"אמת האחרת" - כשההיסטוריה הלא כל-כך רחוקה משוכתבת מחדש לאור יום ובלי בושה; כשפאן-ערבים לאומנים ואנטישמים מסתערים על גבולותינו מצפון, ממזרח ומדרום; כשכאן, במדינת ישראל, מטרים ספורים מהעיר העברית הראשונה, מונפים דגלי הטרור והשקר, ומהפיות בוקעת הדרישה ל"שחרור" העיר, וחיפה ופתח-תקוה, ובכלל; כשהתנועה האיסלאמית (הידועה בפלורליזם ובליברליות שלה) מזכירה לנו השכם והערב שאין אנו יהודים אלא מוצאנו האתני והתרבותי הוא מ"גזענלנד", הלא היא ארצם של ה"פשיסטים"; כשהאחים המוסלמים (הרחומים והאנושיים כל-כך) משחרים לפתחנו כפסיכולוגים אחראים ומתחננים שאל-לה לשואה שעברנו להעבירנו על דעתנו עד כדי גזל הארץ ופגיעה בילידיה; כשצאצאיהם הרוחניים של לואגר וחמלנצקי, של פרודון והימלר חוברים בפעם השנייה לצאצאיו של חאג' אמין אל-חוסייני וקוראים להשלים את המלאכה; כשמדינתנו הקטנה נלחמת על חייה גם לאחר 63 שנה מאז הוקמה; כשהאלימות הוורבלית, הכתובה, הפוליטית, התרבותית ובמיוחד זו הפיזית מופעלת כלפינו בשיא כוחה, בלי שום עיכוב כמעט או צנזורה - קוראים אי-אלו יהודים טובים, אנשי רוח ותקשורת, לעדינות, לתרבות דיון, לשיח אינטלקטואלי חף מפופוליזם זול וחף מכל אגרסיביות.

נכון, זוהי משאלה אצילה. דרישה הגיונית וראויה. אפילו את הפוליטיקה והדיונים הקשים והקריטיים ביותר צריך לנהל תחת איפוק מסוים. בסופו של דבר אנו בני-אדם ולא חיות הרבות על פגר, וככאלו וכיהודים בפרט, אנו מחויבים לשמור על "הדר". אך אנשים אלה, ובמיוחד אלו מהם נטולי הצביעות הפוליטית והמבקרים שלא מתוך סדר-יום פוסט או אנטי-ציוני, חייבים להבין שלאצילות הנפש, כמו לכל דבר ראוי, יש זמן ועת.

הגיע הזמן לצאת מהשאננות, הגיע הזמן לראייה רחבה יותר, הגיע הזמן לריאליזם. אין אתה גוער בחייליך על ניבול הפה בזמן ההתקפה, כשהכאוס בכבודו ובעצמו מתעורר עליך ודם ניתז בגלונים. אין אתה מקפיד עם חייליך על "הוראות פתיחה באש" מחמירות כשאתה במלחמה כוללת וחייהם כמו גם חייך תלויים על חוט השערה.

אל מול האימפריאליזם המוסלמי אנו חייבים לצעוק "חרטא". אל מול זריקות האבנים וההתנכלויות אנו חייבים לצעוק "חרטא". אל מול השקרים ושכתובי ההיסטוריה אנו חייבים לצעוק "חרטא". אל מול הטרור המנסה לטעת בנו פחד אנו חייבים לצעוק "חרטא". אל מול הקריאות לחזרתנו לגלות אנו חייבים לצעוק "חרטא". אל מול הצביעות המערבית אנו חייבים לצעוק "חרטא". אל מול האידיוטים השימושיים אנו חייבים לצעוק "חרטא".

אחרי יותר ממאה שנות מאבק על הצדק, בעוד אויבינו הורידו מזמן את הכפפות, הגיע הזמן שגם אנו נחליף למשהו נוח יותר, ואל מול העולם האדיש נעמוד ונצעק "חרטא".

לפני ימים אחדים, כשאויבינו מתכננים את התקפתם בדמות אינתיפאדה שלישית וימי "נכבה" סוערים יצאה תנועת "אם תרצו" בפרויקט חיזוק לעניין הציוני והוציאה ספרון חשוב [מצורף מעלה] המעלה עובדות היסטוריות "נשכחות" ושאלות אמיתיות כלפי כל אלו המאשימים את מדינת ישראל באסון ה"פלשתיני" ב-48'. ארז תדמור ואראל סג"ל עשו עבודה מצוינת וליקטו חומרים המעלים תהיות על אחריותה של ישראל כלפי אסונם ומצב הפליטות הלא-נגמרת של ערביי ישראל מקום המדינה.

הספרון פורס את טענותיו על חמישה פרקים. הפרק הראשון הוא: "הם תקפו", הדן באחריותו של התוקפן לתוצאות הפסדו. הפרק השני הוא: "הם נטשו", המוכיח שרוב הפליטים שעזבו את הארץ בזמן המלחמה עשו זאת על דעת עצמם ועל דעת ההנהגה הערבית ולא כתוצאה מגירוש. הפרק השלישי הוא: "מאז ומקדם", המבוסס על ספרה המצוין של ג'ואן פיטרס, שנקרא באותו שם ושדן בעלייה הדרסטית והלא-טבעית של האוכלוסיה הלא-יהודית בארץ ישראל לפני קום המדינה ובהגדרות למעמד הפליטות של אותה אוכלוסיה. הפרק הרביעי הוא: "הם גירשו", המזכיר את גירושם המודחק כיום של כמעט מיליון יהודי עדות המזרח מארצות מוצאם. הפרק החמישי הוא: "הם חברו לנאצים", הדן בקשר שבין הלאומיות הערבית הארץ-ישראלית לנאצים בזמן השואה.

בימים אפלים אלו, הספרון הזה הוא בהחלט חיזוק ותחמושת לעניין הציוני הנמצא תחת מתקפה שלא הייתה כדוגמתה במלחמה על הצדק, על האמת ובמיוחד על עתיד המדינה והעם היהודי.

מאז יציאת הספרון לאור, סופג הוא ביקורת רבה. רוב רובה של הביקורת פוליטית ומתגלגלת מפתחם של ארגונים ואנשים המוגדרים כפוסט וכאנטי-ציוניים. ביקורת זו צפויה ומובנת, הרי את המשוכנעים ב"אמת הפלשתינית" לא יבלבלו עובדות היסטוריות על הוכחותיהם ומקורותיהם, והאג'נדה מאחורי הספרון וכותביו בהחלט נטולה יומרות דון-קישוטיות. אך חלקה של הביקורת על הספרון מגיע דווקא מאנשים הקרובים לעניין הציוני, הרואים בכותרת "נכבה? חרטא!", בקליפ הקצר שמלווה את הספרון ובחלק מהתוכן, פופוליזם זול וטקטיקה לא ראויה ולא הכרחית.