נאום השלום של נתניהו

נאומו של ראש הממשלה בכנסת היה בהיר, חד, תקיף ומקיף. יש נאומים שאינם מצריכים ביקורת נגדית, בוודאי לא לפני שיקול-דעת וכובד-ראש ראוי. כזה היה הנאום של בנימין נתניהו. אין מה לנתח או לפרשן את הנאום הזה, משום שהנאום עצמו היה ניתוח נוקב ופרשנות מזהירה על מצבה של מדינת ישראל בנקודת הזמן הזו, ובצידם עקרונות לפתרון אפשרי. מכל הבחינות היה זה נאום מכוון לשלום. אני מבין שמתנגדי ראש הממשלה רואים חובה לעצמם לנגח ולהתמקח כאחרוני התגרנים בשוק גם כשהם עצמם אינם מאמינים בדבריהם הם. אבל לו הייתי אני אופוזיציונר לנתניהו, הייתי פשוט קם ובאומץ חוזר על דבריו, מביע הסכמה כנה, אם גם כואבת, וחותר להקמת ממשלת אחדות הראויה למדינת-ישראל בשעה הקשה הזו.

שבעה עקרונות הציג ראש הממשלה בנאומו. שבע אבני יסוד שבלעדי אחת מהן לא ייתכן מבנה של שלום באזור. לא מבנה ולא צריף ולא פחון ולא בדון של שלום. אפילו לא אוהל סיירים של שלום. אני מציע לכל מי שרוצה לבחון את העקרונות הללו לגשת אליהם בעיניים פקוחות ובלב נבון, ולא בשביל למצוא בקיעים או סדקים שאין בהם. לפיכך, נדרשות עיניים פקוחות המזהות את המציאות, נחוץ יושר פנימי עם כוונה אמיתית לבחון את הדברים לאשורם, ומעל לכל, נדרש שכל ישר שיתמקד בעיקרי העיקרים ולא בזוטות שוליות. הנה הם לפניכם:

א. הכרה פלשתינית במדינת-ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. בלי התחמקויות, בלי התפתלויות ובלי גמגומים. וראש הממשלה נותן טעם לעיקרון הזה: "שורש הסכסוך מעולם לא היה היעדר מדינה פלשתינית. שורש הסכסוך היה ונשאר הסירוב להכיר במדינה היהודית. זהו איננו סכסוך על 1967 אלא סכסוך על 1948, על עצם קיומה של מדינת ישראל".

ב. הכרה חד-משמעית בדבר קץ הסכסוך בין היהודים לערבים וסוף לתביעות. הסכמת ישראל לכינונה של מדינה פלשתינית מותנית בדרישה שאותה מדינה תחיה בשלום עם מדינת ישראל ולא מדינה שתמשיך את הסכסוך. בכל הסכם פשרה מהווה ההסכם חלופה למחלוקת שהייתה על כל התביעות שנכללו בה. משעה שנכרת הסכם הפשרה מוותרים הצדדים על מריבות העבר ויוצרים תקווה לעתיד טוב יותר.

ג. בעיית הפליטים הערביים תיפתר מחוץ למדינת-ישראל. עניין הפליטים אינו יכול להיפתר חלקית כפי שמקשקשים הוזים למיניהם. או שמכניסים למדינת ישראל ארבעה וחצי מיליון נפש או שלא מכניסים נפש אחת! אין דרך ביניים שתנעל את המחלוקת הזאת. פתרון בעיית הפליטים מחוץ לגבולותיה של מדינת-ישראל יבטיח את קיומה של מדינת היהודים וכל פתרון אחר יערער על קיומה...

ד. מדינה פלשתינית תוקם אך ורק במסגרת של הסכם שלום. מה לא ברור? מדינת-ישראל אינה יכולה להרשות הקמת מדינה פלשתינית במסגרת של מלחמה. המדינה הפלשתינית צריכה לבטל את מצב המלחמה ולהציב במקומו מצב של שלום. לפיכך, מדינה פלשתינית שתקום ללא הסכם שלום רק תעמיק את הקרע, תלבה את הסכסוך ותעמיד בספק את עצם קיומה היא.

ה. המדינה הפלשתינית תהיה מפורזת עם הסדרי ביטחון ממשיים בשטח, כולל נוכחות צבאית ארוכת-טווח של ישראל לאורך נהר הירדן. מדינה פלשתינית שוחרת-שלום זקוקה להסדרי הביטחון הללו יותר מאשר מדינת-ישראל. היא צריכה להקדיש את כל מרצה ומשאביה להקמת מדינה מתוקנת לתועלת כל תושביה. כל התנגדות מצד הערבים לעיקרון זה חושפת את הכוונות הזדוניות מאחורי הצהרות ה"שלום" שלהם.

ו. מדינת-ישראל תשמור על גושי ההתנחלויות בתוך גבולותיה הריבוניים. הנה הם פחות או יותר גבולות 1967 עם תיקוני גבול. זה אומר נסיגה ישראלית מרוב חלקי המולדת שלנו ביהודה ובשומרון. זהו וויתור צורב ועקירה של עשרות אלפי תושבים יהודים מבתיהם. הדבר יצור קרע בתוך העם היהודי שנושא בליבו צלקת מדממת מימי הגירוש והחורבן של גוש קטיף וצפון השומרון. אבל זהו עיקרון שטבע ראש הממשלה ואני מאמין שהוא שקל בכובד ראש כל מילה בנאום החשוב הזה.

ז. ירושלים תישאר בירתה הריבונית והמאוחדת של מדינת ישראל.

ובכן: עקרונות אלה אינם פתח למשא-ומתן אלא מסקנות הכרחיות עולות ממנו בטרם החל. אלה הן בדיוק חפירות חיינו. הקו האחרון. אחרון האחרונים. מדינה ערבית נוספת בתוכנו היא סכנה מוחשית לקיומנו והעקרונות הללו, גם אם איננו מסכימים על פרט זה או אחר, מהווים קָאזוֹס-בֶּלִי, אם מדינת ישראל חפצת-קיום. דרישה ערבית או בינלאומית להעמיק-חתוֹך בבשרנו החי תפקיר את העם היהודי בישראל לאנחות שבר לאחר מרחץ-דמים. דחייה של אחד מהעקרונות תחייב את מדינת-ישראל לעמוד על נפשה במלוא עוצמותיה ותעצומותיה. זהו הפירוש האחד והיחיד לנאום המכונן הזה שהוא בפירוש - נאום שלום!