באחד מימי שביתת הרופאים נקבע לי תור לבדיקה אצל הראומטולוג המטפל בי. מאחר שאפילו בתת-התודעה שלי לא נכרכים זה בזה המושגים שביתה ורופאים, אף שהאזנתי לחדשות באותו בוקר, שמעתי אותן אבל לא הקשבתי להן. נסעתי.
הקומה השנייה, במקום אשר אחת לרבעון, מועד הבדיקה התקופתית הקבועה מראש, גדושה מבואת ההמתנה בו לרופאים המומחים המון אדם, הייתה ריקה וחשוכה. מנורות הניאון היו כבויות. המקום נראה נטוש. ועדיין לא קישרתי בין הדברים.
פניתי אל מזכירות המחלקה. מאחורי אשנב הקבלה לא ישב איש, אף לא אישה. על השולחן, מגובבים באי-סדר אקראי, היו מונחים תיקים וניירות, באופן שהיה עשוי להעיד כאילו הפקידה יצאה להפסקה קצרה. פניתי לאחור, לכיוון היציאה. הנה עוד חצי יום אבוד.
לפני שהתחלתי לרדת במדרגות הוא עלה מהן. זקוף וגבוה, שונה כל-כך ממני, קוטבי לי. היינו רק שנינו, לבדנו. הרופא שלי ואני. אז נפל לי האסימון. הוא שובת. הוא נמצא כאן במקרה, אולי כדי לעבור על חומר, להמשיך מחקר, לנצל את השקט הכפוי, ליהנות ממנו. רגשות סותרים הציפו אותי. האם אשוב כלעומת שבאתי? האם אעז לבקש ממנו להפר שביתה? "חבל", אמרתי, "שבאתי לריק, אבל אין מוצדקת מהשביתה שלכם". הוא הרהר שנייה וחצי ואמר "אם אתה כבר כאן, בוא נשוחח קצת". נכנסנו למשרדו הקטן.
בביקור הקודם שלי הוא הפנה אותי לצילום רנטגן. באתי אליו עם הדיסק של תוצאותיה של הבדיקה. לא ידעתי אם נכון להגיש לו אותו, או לא. הנחתי את התקליטור הרפואי שלי על שולחנו, ככה סתם, כאילו כלום, יחד עם מכשיר הטלפון הנייד שלי. הוא נטל אותו בידיו והכניס אותו לכונן.
בתפר שבין ספק שיחה ספק המשך-טיפול, במשך חמש דקות, שמעתי ממנו על התנאים הבלתי סבירים, הבלתי מתקבלים על הדעת, שבהם רופאים עובדים. הוא אמר, בעודו צופה בכתמים השחורים-לבנים, תמונת האגן הלא-מי-יודע-מה שלי, שצג המחשב מיושן (הוא רכש אותו בכספו והוא חדיש ביחס לצגים אחדים בבית החולים!), ברזולוציה שאינה מספיקה לפענוח עמוק ויסודי של תצלומי רנטגן, עד כדי חשש מאי-זיהוי ממצאים. הוא סיפר לי שהוא (מנהל מחלקה, רופא בכיר, מרצה בפקולטה לרפואה, חוקר חשוב ומוערך - א.ש.) לא מעז לייחד את עשרת האחוזים שמגיעים לו מקרן מחקר שהוא זכה לה לרווחתו האישית. לא נעים לו.
הוא נטל את דף המוזמנים לאותו יום, רובם ככולם, להוציא אותי, התעדכנו על השביתה מבעוד מועד ולא הגיעו, ואמר: "כואב הלב לראות כמה אנשים שמצבם קשה לא ייבדקו היום". יצאתי ממנו ברגשות מעורבים: שמחה על המזל הטוב שהודות לו פגשתי ברופא שלי באקראי, ועצב על התנאים הבלתי אנושיים שבהם הוא ועמיתיו מתפקדים.
ניסיתי לזקק את המחשבה הסוערת ואת הרגשות המעורבים שלי למילים. יצאו לי שתיים: רפואה חולה.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
