קרצייה מהלכת

התייר הישראלי המצוי, שעושה את דרכו מן הארץ אל מעבר לים, קנה לו שם של "קרצייה מהלכת", למן הרגע שכף-רגלו דורכת על מפתן אולם הנוסעים בשדה התעופה. שאל כל איש צוות-קרקע ואוויר ויגיד לך.

ראשיתו של הסיפור בדוכן הנוסעים, כאשר תיירנו מתיש את דיילת הקרקע על אודות מקום הישיבה שלו במטוס, שנגזר עליו לשבת בו; המשכו בוויכוח על משקלה העודף של מזוודתו, שעליו הוא נדרש לשלם. בסופו של ויכוח מר ונמהר מפלס תיירנו את דרכו אל אולם ה"וי.איי.פי", כדי "לחטוף משהו טוב", בחינם, כבונוס על כרטיס האשראי שלו. אלא שמהר מאוד מתברר כי לצורך העניין אין הכרטיס שלו משודרג דיו, ורק לאחר דין-ודברים עם דיילת השירות התורנית הוא מוכן, סוף-סוף, לסגת לאחור.

מכאן הוא ממשיך ל"דיוטי-פרי", עם רשימה כאורך הגלות, שהפקידו בידיו ילדיו בבית. כמוצא שלל רב הוא עט על צוות המוכרים, שאומנם "מתים" למכור לו, אבל מתייאשים מהר מאוד מן הזמן הרב שהוא גוזל מהם עד שימצא את מבוקשו. בלהט הקנייה הוא שוכח שכבר הגיעה שעת העלייה למטוס. "אחרי המבול" - הוא ממלמל בינו לבין עצמו. "המטוס הרי לא ימריא, ממילא, בטרם שאמצא את מבוקשי".

מסתבר שהוא לא לבד. אותה שעה מושמעות ברמקול קריאות חוזרות ונשנות של דיילת המודיעין לכל אותם נוסעים המשתהים ב"דיוטי" להזדרז. ואז מושמעת, לפחות עשר פעמים, "קריאה אחרונה" לעלייה למטוס, אבל התייר שלנו עדיין משוכנע ש"לא בוער".

מגיע לו

ואז, כשהוא מגיע למטוס, נושם ונושף, עם עשרות שקיות מה"דיוטי", הוא מתנצל באוזני הדיילת שלא שמע את קריאת הכיוון. זו חורקת שן, אבל הנוסעים היישובים במטוס מלאי זעם מופגן. הדיילת ממהרת להושיבו במקומו, אבל הוא מתעקש על מקום אחר, מרווח יותר, כדי שיוכל להניח בנוחיות את רגליו החולות. הדיילת מתרצה ועורכת משאל מהיר בין הנוסעים כדי לוודא אם יש מי מהם שיהיה מוכן להתחלף איתו במושב.

בסופו של דבר נמצא אחד כזה, בתנאי שרק יהיה כבר שקט, אבל אז, אללי, מתפתח ויכוח חדש עם הדיילת. זו טוענת שעל תיירנו להפקיד בידיה את מטען היד לקדמת המטוס, משום שהוא גדול מדי, וממילא גם אין כבר מקום עבורו בתא המטען שממעל. תיירנו הנכבד מסרב גם הפעם. הוא זקוק לתיק לידו.

ואז מגיע, סוף-סוף, הרגע המיוחל, ומטוסנו ממריא אל-על, אבל השקט, שהושג בעמל כה רב, מופר עד מהרה. רק כבים אורות האזהרה של "הדק חגורה" ו"אסור לעשן", וכבר מתחיל המירוץ המטורף של הנוסעים לאורכו של המטוס: מי לשירותים, מי לכוס-שתייה ("כי אני מת מצימאון"); מי לסתם שיחה על ענייני דיומא עם החבר שיושב חמש-שורות-לפני, ומי שסתם מבקש לאוורר רגליים ולמתוח שרירים. לשווא מתחנן צוות הדיילות לפלס להן דרך. או אז נחלץ הקברניט לעזרתן ומכריז על "כיסי אוויר", המחייבים לשבת במקום ולהדק חגורות. רק כך מצליחות הדיילות שלנו לעשות את מלאכתן נאמנה.

עוד לפני שמגיעים אל היעד הנכסף, יש כבר מי שממהר להוריד את מטען היד שלו ממרומי התא, כדי שיזכה להיות הראשון - נחיתה.

וזהו רק קומץ קטן, בטל בשישים, ממכלול הקשיים שמערים התייר הישראלי שלנו על חברות התעופה...