הר נבו ונבי סמואל דמועים

על-פי מסורת ישראל ה' אמר אל משה - "עלה אל הר העברים, הר נבו אשר בארץ מואב על פני יריחו...וּמֻת בהר אשר אשר אתה עולה..." (דברים ל"ב, 49-50). ואילו בפרק ל"ד 6-7 - מצוין שמשה נקבר "בארץ מואב מול בית בעור ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה".

בעוד מסורת ישראל רואה בהר נבו שממזרח לירדן כמקום קבורתו של משה, המוסלמים קידשו כמקום קבורתו של משה את נבי מוסא ממערב לירדן במדבר יהודה כעשרים ק"מ מירושלים לא הרחק מיריחו. מוסא הוא השם הערבי של הדמות התנ"כית משה רבנו .

מוסא, המוזכר רבות בקוראן, מוצג כסולל דרכו של מוחמד , שגם אליו נגלה אללה, וכמו משה הוא עבדו הנאמן ועושה מצוותיו. בקוראן אין כל אזכור למקום קבורתו של מוסא באתר במדבר יהודה , שנקרא היום נבי מוסא . מה שנותר לנו כחברה זו החובה לכבד מסורת של מאות שנים, המאמינה שזה מקום קבורתו .

כשם שאנחנו מצווים לכבד את אמונתם של יהודים, המבקשים לכבד את זכרו של יוסף בשכם, כן עלינו לדאוג, שכל מי שמבקש להתייחד עם זכרו של מוסא בנבי מוסא יינתן לו הדבר. בשני המקרים מדובר במסורת המקדשת אבן ומקום, בו לפי אמונתם נקבר אדם המהווה עבורם מופת. כחברה חובה עלינו לכבדם ולאפשר להם לתת ביטוי למאווייהם הדתיים.

הגם שקבר יוסף נמצא בלב אזור צפוף אוכלסיה פלשתינית, נעשים כל המאמצים של רשויות השלטון לאפשר למאמינים יהודים לבוא ולהתייחד במקום עם זכרו שליוסף. וכך נוהגים כלפי מאמינים יהודים המבקשים לפקוד את המקום בו הם מאמינים, כי קבורים אבות האומה בחברון או רחל בסמוך לעיר בית לחם.

האתר בנבי מוסא הוא בלב אזור צחיח רחוק ממקום התחככות עם אוכלוסיה. האתר האנושי היחיד החי סמוך לנבי מוסא אלה קבוצות זעירות של בדואים המתגוררים תחת קמטי פחונים ואוהלים . מגורים המביישים אותנו כחברה במאה ה-21, שכך חיים אותם בדווים בסמוך לאתר. כל שיפוץ של פחון או יריעות בד , במה שנראה חומר מיצב ועשוי לאטום בפני רוחות וגשם, גורר אחריו עימות אלים עם צה"ל ומג"ב ההורסים את הפחון כליל.

מנהג העליה לרגל לנבי מוסא ידוע בשם אל מוסם. המוסם נחוג כל שנה באביב סמוך לחג הפסח שלנו. המפגש סמוך למרגלות הקבר מלווה במטענים דתיים עזים. בספר נקמת אבות מתאר הסופר יצחק שמי את המיתוס הדתי שנתהווה סביב המוסאם לפיו "אללה, ברצונו לפייס את משה, ולרכך את העונש הקשה אשר הטיל עליו בשעת כעסו, נשבע לו לפני מותו שלא ישאיר אתו בודד ורחוק במדבר, ושרבים יהיו מבקריו".

מיותר לציין, שאני כאתיאסט אינני מאמין בקדושת האבנים בהר נבו או בנבי מוסא. גם לא באבנים שקודשו, כי שם קבור יוסף או שם קבורה רחל. אך כאדם המכבד כל אדם המבקש לתת ביטוי לאומנתו, קשה לי לקבל את הקשיים שעורמת ישראל על ערבים, המבקשים להגיע אל מקום, שנראה בעיניהם מקום קדוש. וכך הם רואים את נבי מוסא.

האם משה נקבר בהר נבו ממזרח לירדן על-פי מסורת ישראל, או נקבר בנבי מוסא בחלקה המערבי של ארץ ישראל על-פי מסורת האסלם, קטונתי להכריע. מה שאני כן חש שבית העולם של משה בהר נבו ובית העולם של מוסא בנבי מוסא , שני המקומות דומעים לנוכח התעצמותה של שנאה ואיבה ועימותי דמים בין עמים שמייחסים למשה את התואר אדון הנביאים.

אני מביע כאן את חששי מהצבע הדתי , שאנחנו מוסיפים למעגלי האיבה. גם ריקוד הדגלים אתמול בשיח ג'ראח לא הוסיף גוונים רכים של כחול ולבן להרי יהודה , אלא הוסיף צבעים מכוערים וקודרים, שמעצימים עוצמות של איבה דתית.