יום הנכבה בשירה העברית

"כָּל הָעֵת עִרְפְּלוּ אֶת עֵינַי בְּעִרְבּוּבְיָה חֶרְדוֹת הַמְּצִיאוּת וְזַוְעוֹת הַזִּכָּרוֹן מַרְאוֹת טֶאטִיעֶב שֶׁלִּי, הַפּוֹגְרוֹמִים, פִּגְרֵי סָבִי וְסָבָתִי, דּוֹדִי וּבְנוֹתֵיהֶם".

שורות אלו על הפוגרום בעירה טאטיעב באוקראינה בשנת 1905 כותב המשורר יעקב אורלנד בעקבות מפגש מצמרר עם העיר לוד במדינת ישראל בשנת 1948.

אני מצפה שמערכת החינוך בישראל תגלה פתיחות. כאשר בשיעורי ההיסטוריה ומורשת הקרב לומדים על מבצע "דני", תאזור המערכת אומץ וּתְפַתֵּחַ דיון בשיעור, המקשיב גם לקולו של משורר כדוגמת יעקב אורלנד. משורר ישראלי הכותב על חווית הפוגרום הקשה, שחווה בצעירותו בעיר הולדתו טֶאטִיעֶב באוקראינה, דרך מראות הזוועה שראה בלוד וברמלה מיד אחרי מבצע "דני". יעקב אורלנד הגיע לסיור באותן הערים בעקבות הזמנתו של האלוף יצחק שדה. לסיור הזה הוזמן גם המשורר נתן אלתרמן.

יעקב אורלנד - שהרטיט את נעוריה של ארץ ישראל בשיר על "עֵץ הָרִימוֹן שֶׁנָּתַן אֶת רֵיחוֹ מִיַּם הַמֶּלַח וְעַד יְרִיחוֹ" - לא יכול היה להחריש לנוכח עוול בלתי נסלח שנעשה לתושבי העיר לוד בין ה-11 ל-13 ביולי 1948, שגורשו מעירם נשים זקנים וטף. אורלנד אינו יכול להישאר אדיש לנוכח "כְּרֵסוֹת נְפוּחוֹת שֶׁל יְלָדִים, שַׁלְמֵי הַשָּׁוְא הַנִּצְחִיִּים". על מראות הפוגרום בעיר לוד הוא כותב דרך שוטטות בנופי הפורענות בעיר הולדתו באוקראינה.

ארבעה חודשים לאחר מכן גם נתן אלתרמן יכתוב בטור השביעי ב-19.11.1948 על איש ואישה שנלחצו אל הקיר כי נער-חייל "חִיֵּךְ בְּשִׁנֵּי חָלָב, אֲנַסֶּה הַמִּקְלַע וְנִסָּה" והתוצאה של אותו ניסיון: "הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו וְדָמוֹ אֶל הַכּתֶל כִּסָּה".

חוץ מנגיעות ספרותיות זעירות אי פה אי שם, השירה העברית ברחה מהתייחסות למה שחשו מאות אלפי בני אדם, שחיו בארץ הזו ותוך מספר ימים מצאו עצמם ללא בית. יעקב אורלנד באותו סיור עם האלוף יצחק שדה נחרד מהמפגש עם "חֲלָלִים שֶׁטֶּרֶם נִקְבְּרוּ, עֵינַיִם קְפוּאוֹת", שהם תוצאה של מנוסה מבוהלת ופקודת גירוש של משפחות מבתיהם. קשה לו, למשורר יעקב אורלנד, להשתחרר "מִפִּצְעֵי הַקְּרָב שֶׁהָיוּ עֲדַיִן פְּעוּרִים בְּכָל פֶּה". פצעים שמדממים עדיין למעלה מששים שנה בקרב דור שני ושלישי של אנשים שנעקרו מהבית ומהבוסתן, מהכרם ומהמטע.

אני כואב את הלך הרוח בחברה הישראלית, שלא אימצה את התחושה הכואבת שמבטא יעקב אורלנד. שלא שמעה את זעקתו של הקצין בחטיבת גבעתי המשורר אבא קובנר - "גרניקה על כל גבעה", המתייחס לשריפת שני כפרים פלשתינים. אומנם אבא קובנר חש אחריות לשריפה מרושעת ובלתי נסלחת בְּכָרְתִיָּה וּבְחָתָה, אך היו עוד כארבע מאות כפרים כדוגמת חָרְתִיָּה וְחָתָה - "מִי שָׁלַח אֶת הָאֵשׁ בְּכָרְתִיָּה וּבְחָתָה?", "מִי צִוָּה עַל הָאֵשׁ בְּכָרְתִיָּה וְחָתָה, אֲשֶׁר שָׁלְחוּ אֶת הָאֵשׁ בְּכָרְתִיָּה וּבְחָתָה?" אנחנו נמנעים מלשאול מי שלח את האש לא רק בשני הכפרים בחזית הדרום, כרתיה וחתה, אלא מי שלח את האש בעוד כארבע מאות כפרים ערבים. עלינו ליטול אחריות לתוצאה זו של המלחמה שביום אחד תושבי כארבע מאות כפרים אין להם קורת גג.

אינני בא לדרוש תיקון עוול על-ידי יצירת עוול חדש, אך במשא-ומתן חייבת מדינת ישראל להכיר באחריות, שיש לה לתוצאות ההרס והחורבן של עם אחר במלחמה זו. קבלת אותה אחריות אני מפנה גם להנהגת העמים הערבים על כך, שנקלענו לפני ששים ושלוש שנים למלחמה בה קיפחו חייהם ששת אלפים יהודים, אחוז אחד מכלל האוכלוסיה היהודית באותם הימים.

בסיומה של כל מלחמה נשמרת הזכות למנוצח לחזור לביתו ממנו הוא נס או גורש. אין זכות למנצח למנוע מהמנוצח את הזכות לחזור ולבנות את חייו במקום שבו היה ביתו, כרמו ושדהו. בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת חלק לא מבוטל מאותם מגורשים ונסים על נפשם חזרו אל ביתם. חלקם מצאו את מותם בדרך השיבה אל הבית, כי ישראל הכריזה עליהם מסתננים. חלק זעיר הצליח לפרוץ את כל חומות ההסגר ושב לביתו. וזה הודות לפעולה משפטית אמיצה באותן שנות החמישים של עורך דין חיפאי בשם חנא נקרא, חבר המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

מדינת ישראל חייבת להשתחרר מתפישה כוחנית כמנווטת היחידה של מדיניות. עליה לומר כן למדינה הפלשתינית. וחשוב מאוד שתעלה אותנו על האוטובוס, הנוסע לירושלים בקו 67 כי זה הקו היחיד, שעשוי לחלץ אותנו ממעגלי האיבה. בנסיעתנו זו נעלה איתנו את המטען המכיר באחריות שיש לנו כלפי אזרחים, שנעקרו מביתם ועל זכותם לחזור לבית ממנו נעקרו. אך כדי לא לפתור עוול על-ידי יצירת עוול לאחר יש להיכנס למשא-ומתן, ומיד. ללא כל תנאים מוקדמים.