חלופת התקיפה באירן קיימת

ברי הוא כי על-מנת לאפשר גמישות פוליטית וצבאית מירבית, עלינו להביא מידע מוצק ואמין על אודות תוכניות התקיפה האירניות כנגדנו, אם אכן קיימות כאלו. כפי הידוע להוותנו, נכשל הארגון אשר דגן עמד בראשו לספק את המידע ומכאן את הגמישות המדינית להחליט על אודות תקיפה באירן. אפשר כי דגן מבטא בהתבטאויותיו את הכרתו בכישלונו הצורב שלו לספק את הסחורה לקובעי המדיניות הישראלית, והוא יוצא במתקפה על האחרים על-מנת לכסות על כישלונותיו. ברי כי שיקוליו נובעים מכישלונותיו המודיעיניים לגבי אירן ולא מפאת ניתוח נכוח ומושכל.

לכאורה ברור לכל כי פקיד בכיר כדגן אינו אמור לנצל את הסודות אליהם נחשף משך עבודתו על-מנת לעשות לביתו עם פרישתו. אכן היו בעברנו פריצות גדר אי פה אי שם, אך מעשה דגן אין לו אח ורע בהתנהלות הפוליטית-ביטחונית הישראלית. האיש אשר אמון על ביטחון סודותיה הכמוסים ביותר של מדינת ישראל מפזז דעותיו, הנסמכות על המידע הכמוס שהיה בידיו עקב תפקידו, כאילו אין מחר, כאילו לית דין ולית דיין.

הכיצד זה הגענו למצב בו המטרה מקדשת את האמצעים, בו הפלת ראש ממשלה נבחר מצדיקה, בעיני רוחם של אנשים בינינו, סיכול ממוקד לביטחונה וקיומה של ישראל. מה זאת קרה לנו, להיכן אנו מגיעים או רוצים להגיע? רבותיי, עלינו להכיר בכך כי אורוותינו צואות ויש לנקותן ולחטאן.

ברור היה כי עד עתה לא היה צורך בחקיקה מתאימה אשר תסכור פיהם של פקידים בכירים נושאי משרות ביטחוניות רגישות, באשר הללו הבינו כי אל להם לעסוק בכך מטעמים מובנים. שהרי חשיפת פרטים מוכמנים-אסטרטגיים היא בגידה באמון תושבי מדינת ישראל הסומכים על נושא-המשרה לנצור סודותינו הלאומיים.

אך נראה כי דגן (יחדיו עם הפטפטן השני גבי אשכנזי – בעל הכוונות הפוליטיות הזהות משמאל) שבר את הכלים. כעת יש צורך בחקיקה (מבזה, יש לומר - באשר מי שיווה בנפשו) אשר תשים מחסום לפי פטפטנים כדוגמת דגן ואשכנזי. ראוי היה כי יושת על האיש עונש מרתיע למען יראו וייראו. אך את מי אנו מכחדים - במדינת ישראל? עונש לבכירים? ועוד מהצד הפוליטי ה"נכון"? אין סיכוי...

והנה מגיע פרא-ביל, "מיודענו" מאיר דגן ופושק שפתיו כאילו אזל החומר האפור בחדר העליון בגולגלתו. את כל אשר ישראל הייתה יכולה להשיג ביצירת העמימות הגרעינית וכוונות התקיפה כנגד אירן, קיעקע הפטפטן הלזה באצבע צרדה. מאיר דגן הכניס את מדינת ישראל לסכנה קיומית אדירה. מאיר דגן, במו הבל פיו, איפשר וגרם לכך שישראל אכן תופצץ (רחמנא לצלן) בנשק לא קונבנציונלי, באשר מרט את נוצות ההרתעה הישראליות בכוונת מכוון. שהרי איננו אמורים להסיק כי האיש אינו מודע לאשר הוא מעולל, זה בפשטות אינו סביר לאדם שאך זה לא מכבר עמד בראש "המוסד" הישראלי.

ואם אומנם האיש אינו מודע לאשר עולל, מה הדבר אומר לגבי כישוריו של האיש הזה? אם ידע ואמר, הריהו נבלה, ואם לא הבין בטיפשותו כי גברה, הריהו טריפה. כך או כך, האיש יוצא רע מאוד.

אנו שומעים אישים שונים המברכים על התבטאויותיו של דגן. האין התמיכה בהתבטאויותיו של דגן נלעגת, באשר מגיעה רובה ככולה מהצד השמאלי של המפה הפוליטית - דהיינו, חלקים בשמאל הישראלי, ממש כדגן, מוכנים להקריב לתהומות שאול את ביטחון מדינת ישראל ובלבד שיסולק מהשלטון שנוא-נפשם, ראש הממשלה בנימין נתניהו.

על אודות מה הם מברכים אלו האווילים? נעלם מעיני המברכים כי דגן שימש עד לפני שבועות ספורים כראש "המוסד" ומכאן כי לא הייתה קיימת דלת במדינת ישראל אשר נטרקה בפניו. דהיינו, האיש יכול היה ואף כך כידוע פעל, לומר דעותיו באין מכהה בכל פורום נאות ובמסלול חשאי למהדרין במדינת ישראל. גם עם פרישתו מתפקידו אין להניח כי דלתות נטרקו בפניו בבואו לפרוס משנתו. כלומר, לא היעדר אוזניים קשובות, לא דאגה לביטחון מדינת ישראל הם שהריצו את דגן אל המיקרופונים והתקשורת, אלא אג'נדה סדורה ולעומתית הבאה להכפיש את ראשי מדינת ישראל ולנזק את כלל הציבור, ובלבד שדגן עצמו ייצא נשכר אישית באופן כזה או אחר. אכן "תכשיט" שחוק, מפויח ועמום זה האיש.

ברי כי חייב להיערך דיון ממצה ומעמיק הנמשך לאורך שנים בכל האמור לכדאיות, לתזמון ולזמינות תקיפה באירן, אך ברי בהחלט כי הזירה לעריכת דיון כזה אינה בתקשורת ולא בציבור הרחב אלא בחדרי חדרים ובידי גורמים מוסמכים, מומחים ונבחרים בלבד. דגן אינו עונה על הגדרות אלו כיום. גם בדמוקרטיה המצווה בפתיחות ובזכות הציבור לדעת קיימים נושאים אשר "חובתו של הציבור לא לדעת" לגבי נושא מסוים לפני שהבשיל, ובפרט להותירם מוכמנים מפני האויב. נושא הגרעין האירני הוא אחד מאלו.

ולגבי היוזמה הסעודית... זכות השיבה של הפלשתינים למדינת ישראל חיה ונושמת בהצעה הזו, כלומר הסעודים אומרים לנו נקים שתי מדינות, נעביר מיליוני פלשתינים לישראל וכך תקום מדינה ("כל אזרחיה") אחת מהנהר לים, נקייה מיהודים בכל מקום. לכך מתכוון דגן בהמלצתו לקבל היוזמה הסעודית? אבוי לשטחיות, האם האיש כלל בדעתו?

ומכיוון שכך, עולות וצצות תהיות באשר לכישוריו האמיתיים של דגן. האיש מונה לתפקיד היוקרתי של ראש "המוסד" על-ידי אריאל שרון. מעטים יודעים או זוכרים כי השניים לפותים בסבך חשדות-לכאורה בפשעי מלחמה (רצועת עזה - סוף השישים, תחילת השבעים), אשר במידה שיצוצו לאוויר העולם, הרי שהללו יחבשו קרוב לוודאי את ספסל הנאשמים בהאג, לכאורה באשמת פשעי מלחמה (אשר עליהם לא חלה התיישנות), עוד לפני הסרבים. ונשאלת השאלה - "היילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?", האם התקיימה כאן מערכת תגמול בנוסח שמור לי ואשמור לך? (או יותר נכון לומר "שתוק לי ואשתוק לך"). האם לא הטוב והראוי ביותר מונה לתפקיד, אלא שיקולים זרים מאוד היו מעורבים בכך?

דגן דמות ביצועית, קבלן ביצוע לענייני מודיעין. הוא אינו מודע עד תום לכלל השיקולים הפוליטיים והמדיניים העומדים מאחורי ההוראה אליו (אנו מקווים כי אכן ניתנה הוראה כזו) מצד ראש הממשלה הממונה עליו להכין תקיפה באירן.

השתלחותו בבנימין נתניהו מצביעה על כישורים פחותים דווקא באיש הזה דגן, המתנהל כמגלומן-נפוליאונצ'יק המדמה לעצמו כי הכל פתוח, ידוע וגלוי בפניו. אז זהו שלא. הוא פקיד ביצוע ותו לא, בכיר ככל שהיה. הוא אינו יודע ומכיר את התמונה הכללית, וטוב שכך. שהרי אם העומד בראש המדינה אינו אחראי ופזיז כדברי התרסתו של דגן, הכיצד זה לא תקפנו שם עד עתה? והאם התנהלותו של מר נתניהו עד הלום מלמדת ומרמזת על התנהלות חפוזה ובלתי שקולה? שהרי נהפוך הוא.

ונניח, לצורך העניין, כי תקפנו בתצורה זו או אחרת את תוכנית הגרעין האירנית. ראה את רואי השחורות, הממחזרים את הטענות כנגד תקיפת הכור העירקי בימי מנחם בגין ז"ל – טענות שהוזמו כולן עד אחת. נניח כי אירן תגיב בפרץ אלימות קשה כנגד מדינת ישראל כתגובה על ההפצצות הישראליות. ובכן, כאן אנו מבולבלים. האין אלו האירנים המאיימים ממילא להתקיפנו באותו פרץ אלימות קשה כנגדנו תוך שימוש בנשק גרעיני, אך משום היותנו יהודים, גם ללא התקפתנו על תוכנית הגרעין שלהם?

ובאם כך, האין עלינו לקעקע את "קונספציית מלחמת יום הכיפורים" על תוצאותיה הנוראות לנו, הזוכה שוב לעדנה כ-38 שנים לאחר אותה מלחמת יום-כיפור ארורה? האין "קונספציית מלחמת ששת הימים", מלחמה אשר בה יצאנו למכה מקדימה בזמן ובמקום הנוח ביותר עבורנו, היא הקונספציה הנכונה והנאותה ביותר עבורנו? או לחלופין, עלינו ליצור ולהציג את הרושם באשר לכוונות התקיפה שלנו בכל זמן נתון.

אם אנו צפויים ממילא לספוג (לכאורה) מכה איומה מהצד האירני בזמן ובמקום הנוח להם, הן בכוח גרעיני והן כימי-קונבנציונלי, האין זאת הגיוני כי למצער נהיה אנו היוזמים, ובכך אפשר כי נקצור פירות מדיניים וצבאיים הולמים?

גם שוללי תוכנית התקיפה באירן לעת הזו גורסים כי תקיפה ישראלית אינה פסולה ואולי-אולי מחויבת המציאות כמוצא אחרון. מה פירוש מוצא אחרון? האם מוצא אחרון פירושו מטר עשרות אלפי טילים מאירן, מסוריה, מלבנון ומרצועת עזה, ורק לאחר שישטחו את אזור גדרה לחדרה, על מיליוני תושביו, רק אז, "כמוצא אחרון" (מוצא למה, למדינת אודים חרבה ועשנה כפי שתהיה ישראל?), רק אז נגיב "כמוצא אחרון" בנוסח "תמות נפשי עם פלשתים"? דהיינו, אם תתקוף אותנו אירן ראשונה, הרי נגזר עלינו חורבן ודאי ללא יכולת תקומה. אם אנו נתקוף ראשונים (בכפוף למידע מודיעיני מדויק), עדיין קיימים בידינו הסיכויים הסבירים לשרוד במידה זו או אחרת.

בכך, הרי כל המלהגים "מוצא אחרון" למעשה תומכים בתזה המובאת לעיל - דהיינו, תקיפה מקדימה, אם וכאשר, בזמן המתאים לפי העיתוי המתאים לנו וכמובן לאחר שמיצינו חלופות אחרות. הללו אינם משיגים לכן את שפיהם שח. "מוצא אחרון", כן ודאי. אודינו המפוחמים יהיו מאושרים לדעת כי אירן נחרבה במכת "המוצא האחרון".

משתי החלופות הגרועות, השמדתה של מדינת ישראל בתקיפה מקדימה אירנית או במלחמה אזורית, כהזהרתו של דגן, אשר אפשר כי תפרוץ עקב תקיפה מקדימה את תוכנית הגרעין האירנית על-ידי ישראל, אנו מעדיפים את האפשרות השנייה באשר מלחמה אזורית משמרת בידינו את הסיכוי לשרוד, ואילו תקיפה מקדימה גרעינית אירנית לא ולא. מאז ומתמיד עמד היתרון לצד התוקף בהפתעה, תמיד לטווח הקצר ובמרב המקרים גם לטווח הארוך.