"זרקור" - הכתובת לביקורת התקשורת

לפוליטיקאים יש חסינות וחופש ביטוי.

לעיתונאים יש מונופול על חופש הביטוי.

גם לציבור הזכות המלאה לחופש הביטוי.

דרושה מהפכה גם בשידור לטובת הציבור.

מנסיוני האישי רב השנים, כדירקטור בחברת החדשות וכחבר במועצות הציבוריות של שני ערוצי הטלוויזיה 1 ו-2, למדתי כי לצרכני התקשורת אין כתובת ואין פתחון פה אמיתי ואפקטיבי.

בפעילותי בתחום התקשורת, כמרצה, כותב ומבקר, נוכחתי לדעת כי ברוב המקרים והנושאים הבעייתיים, העיתונאים התעלמו, התנשאו וציפצפו על ההנהלות הציבוריות שאמורות היו לפקח ולהתוות מדיניות שידור, בהתאם לחוק ולסמכויות ההנהלות.

במסווה של "שיקולים מקצועיים" ו"זכות הציבור לדעת" כביכול, מצליחים חלק מהעיתונאים לבצע מניפולציות תקשורתיות ואישיות, הגורמות לסילופים ולהטיות בדעת הקהל, בכיוונים הרצויים להם.

יחסי התלות והקרבה, הסמויים והגלויים, בין עיתונאים, פוליטיקאים ומקורבים, מונעים ובולמים השתקפות אמיתית של דעת הקהל. זאת באמצעות ה"נוסחה" הבלתי כתובה, האומרת: "יש תמורה בעד האגרה"... ואין צורך להסבירה!

בציבור יש ביקורת אמיתית, עניינית, עובדתית, צודקת ולגיטימית על התקשורת. הכוונה לביקורת על חלק מהעיתונאים, ולא בהכללה גורפת על כלל העיתונאים. ביקורת צודקת זו, הנשמעת בכל הרבדים והקבוצות החברתיות, אינה באה לביטוי בשידור הציבורי ובתקשורת הכתובה, ואינה מתועלת לעוצמה מאורגנת של לחצים ציבוריים פומביים, העשויים לשנות את המצב הקיים.

גם אנשי הרשויות ואכיפת החוק, בקרב המשפטנים והפוליטיקאים, מרשויות החקיקה והשפיטה, נמנעים ונרתעים במקרים רבים מלהתעמת עם אנשי התקשורת. גם אנשים אלה רוצים יחסי קרבה ותמורה מאנשי התקשורת - עובדה הפוגעת בחובתם להגן על האינטרסים הציבוריים. האמירה וההכרה בחופש הביטוי כערך עליון, בחברה דמוקרטית, מתפרשות לעתים מזומנות באופן סלקטיבי מאוד, על-ידי אנשי חוק ומשפט.

מה שמותר ומתקבל כזכות לחופש ביטוי אבסולוטי עבור קבוצות ואישים מסוימים, נאסר ונפסל עבור אנשים וקבוצות מסוימות אחרות. מציאות מקוממת זו נובעת משתי סיבות:

א. היעדר גוף ציבורי עצמאי בעל עוצמה, שאינו תלוי ונזקק לתקשורת, שיעמוד לרשות צרכני התקשורת במאבקים עם אנשי התקשורת.

ב. היעדר רצון בקרב רוב הפוליטיקאים, המשפטנים, המחוקקים והשופטים, להפעיל סמכותם וחובתם לטובת האינטרסים של צרכני התקשורת.

עוצמתה, כוחה והשפעתה של התקשורת על חיינו מצביעים על מציאות מסוכנת לפיה:

המדינה שבויה בידי הפוליטיקאים.

הפוליטיקאים שבויים בידי התקשורת.

התקשורת שבויה בידי הרייטינג והסקופ.

התוצאה: הפקרות וחוסר אחריות.

במציאות בה אנו חיים, של איומי טרור ומלחמה וסכנה קיומית, לתקשורת יש אחריות מעבר לרייטינג, לסקופ ולחופש הביטוי. מידע זה כוח. אינפורמציה זו עוצמה. מי שמפקיר אותה בסיסמה "זכות הציבור לדעת" - ללא מגבלות ושמירת סודות - עלול להוביל את המדינה לאיבוד לדעת. ואמנם חלק מהעיתונאים הפכו לאנרכיסטים צינים שמצפצפים על אינטרסים לאומיים וביטחוניים.

זכות הציבור לדעת, לא רק מה שהעיתונאים סבורים שעלינו לדעת, אלא גם מה שקורה בחצר האחורית של התקשורת, ובישיבות מערכות החדשות בתקשורת הכתובה והמשודרת. העיתונאים דורשים שקיפות ודיווח מהממשלה, מהכנסת, מצה"ל, מארגונים, ממוסדות ומחברות כלכליות. ואולם העיתונאים מונעים שקיפות ודיווח על כל מה שקורה בתוכם.

דרושות תשובות לשאלות הבאות:

• האם העיתונאים הם כלב שמירה של הדמוקרטיה, או שהם גם כלב שנושך אותה?

• האם העיתונאים הם מעצבי דעת הקהל, או גם הורסי דעת הקהל?

• האם העיתונאים נאבקים רק למען חופש הדיווח, או גם למען חופש הכיסוח?

דמוקרטיה אמיתית תלויה בתקשורת חופשית, בתנאי שהיא אחראית. האומנם היא אחראית?