תודה לאלכסנדר פן שהעניק לי את הנרטיב האלטרנטיבי

אני יליד מערכת החינוך הישראלית, שכבר בשנים של טרם הקמת המדינה, רתמה בתודעתי את זיכרון השואה להצדקת המעשה הציוני. רתמה את ערכי תנועת העבודה עם מנות גדושות של קדושת ההוויה המיליטאריסטית. נחשפתי בילדותי ובנעורי למיתוסים, שמכבסת המלים שלהם טשטשה עובדות משמעותיות ואף העלימה עובדות, שאסור היה לעבור עליהן לסדר היום.

בנעורי נחשפתי גם לנרטיב אלטרנטיבי, שבצעדים ננסיים ויותר מדי איטיים סייע לי לנתץ מיתוסים של הנרטיב המכתיב והמנווט במערכת החינוך. נעורי לוו במפגש של מרי עם מיתוסים שכבשו והסעירו את החברה הישראלית, ובנו אותה מהמסד ועד הטפחות. היה לי קשה ללכת בנתיב שחיטת פרות קדושות. כמי שנולד בארץ הזו מערכת היחסים בין יהודים וערבים לכדה אותי.

תהיותי ולבטי כנער לא התנהלו בתחילתן במישוריות פוליטית, אלא הם גיששו אך ורק במישוריות מוסרית אנושית. למפגש בין האוכלוסיה היהודית ובין האוכלוסיה הערבית התודעתי גם מתוך מצוקה קיומית, כי כמו כל משפחה בנופי ילדותי ונעורי התמודדנו עם אובדן ושכול. שכול וכאב שנגיעותיו היו קשים מנשוא גם לרבים בסביבה בה גדלתי. אני חיפשתי תשובות לשאלות דווקא בשירה ובספרות העברית.

קוטב אחד הפנה אותי לאמירה החד-משמעית של אורי צבי גרינברג - "אֵין שָׁלוֹם לָעִבְרִים עִם זְאֵבֵי עָרָב בְּצִיּוֹן" או "אֵין טְהוֹרִים לַשִּׁלְטוֹן מִיהוּדִים , אֵין יָפִים-מֵהֶם בָּעוֹלָם". אמירות נוקבות הרואות בצד השני "זְאֵבֵי עָרָב" ,"כַּלְבֵי עָרָב" ו"חֶלְאַת עָרָב". אינני מקל ראש בכך, שביטויים אלו נכתבו בדם לבו של אורי צבי גרינברג כתגובה כנה וזועמת להרג שבוצע באוכלוסיה יהודית. אך קשה היה לי לקבל, שמשני עברי המתרס ינהלו את חיינו בארץ הזו המילים - "כלב יהודי וחלאת יהוד" בערבית, ו"כלבי ערב וחלאת ערב" בעברית. כי למלים יש כוח.

קשה היה לי לקבל שמצד אחד תתעצם במלים עבריות תקוות אורי צבי גרינברג "וְעָמְדוּ רַגְלָיו עַל גְּדַת הַנְּהָר שֶׁל סֶבֵנוּ נָחוֹר", שמימושן מחייב שדות קטל ומוות , ומולן תתייצבנה במלים ערביות תקוות לבושות מעדנות של שירה וספרות, שמימושן גם כן מחייב שדות קטל ומוות.

מול הכאב והזעם, שמבטא אורי צבי גרינברג בכנות רבה על חזון שלא מומש "לִגְבוּלוֹת הַבְטָחָה עַל נְהַר אַבְרָהָם: הוּא הַפְּרַת, וּלְסִינַי הָהָר וְלַיְּאוֹר" נכבשתי בחזונו של המשורר אלכסנדר פן, הקורא תגר על הנרטיב הרואה בערבי באשר הוא ערבי חלאת ערב - "הִשְׁקוּ יִצְחַק וְיִשְׁמָעֵאל בִּזְעָתָם אֶת אֲבָנַיִךְ". בשיר "ארץ זבת" אלכסנדר פן מתייחס בכבוד לערבי, יליד הארץ הזו. נכבשתי בשירת הלל לכל בוני הארץ, עובדי כפים יהודים וערבים. כבשה אותי נקודת המוצא הערכית של אחוות עמים יהודית-ערבית "וְלִי בְּנֵי פְּלֶשֶׁת וּבְנֵי צוֹר אַחִים לַלֶּחֶם וְלַבַּיִת".

בנעורי עשיתי את הבחירה, והבחירה הייתה המשורר אלכסנדר פן. המשורר שהרטיט את הלבבות בשירת הברית עם האדמה "אֱרַשְׁתִּיךְ לִי בְּדַם" מגיע לתובנה בשיר "הגר" שדברה אלי. דברה אלי הקריאה של אלכסנדר פן, כי לא באנו לכאן כדי לנשל את האחר מאדמתם , אלא באנו להרוות יחד את צימאונה של הארץ הזו – "יְבוֹרַךְ אֵל אַבְרָם בַּשָּׁמַיִם, הַכּוֹרֵת בְּרִית-אַחִים עַל מַיִם". עד היום אני מצר על כך, שלא התנחל בלבבות האפילוג בחלק הרביעי של השיר "הגר", בו מברכת הגר את אברם (השם אברהם ניתן רק בבראשית י"ז 5) בברית אחים על המים.

אני מצר על כך, שלא התנחלה בלבבות התשובה, שנתן אלכסנדר פן בחלקו השלישי של השיר "הגר" – "מִי קוֹדֵחַ בְּלֵב הַמִּדְבָּר וְנוֹקֵב נְקָבִים בּוֹ נֶקֶב. מִי גּוּפוֹ אֶל פְּלָדָה נִשְׁבָּר מוּל אָזְלַת בְּאֵרוֹת בַּנֶּגֶב . מִי חַיָּיו בַּחוֹלוֹת יָצַק? - יִשְׁמָעֵאל, זֶה אַחִיךָ יִצְחַק". כמה מייסרת ומכאיבה התופעה שאני בן יצחק, אינני שותף לברית המים עם אחי ישמעאל, אלא אני שותף היום לגירוש בני ישמעאל בנגב מאדמתם ומבארות המים.

גם אם הפגנתי נגד ריסוס קוטל יבול שדות של פלחים בדווים והריסת כפרים של בדווים, אני חלק מהמערכת שהפרה את "בְּרִית הָאַחִים עַל הַמַּים". אני רוצה להיות חלק מהסיום האופטימי של סיפורי הגר בספר בראשית פרק ט"ו ובפרק כ"א, אבל למרבה הצער אני חלק מהמציאות, בו הגר משקה את בנה ישמעאל בדמעותיה המלוחות בשירו של אלכסנדר פן. אני חלק מהתיאור ב"כפר השדוד" - "כָּאן תִּמְרֵר הֶעָשָׁן, כָּאן הִכְתִּיבָה הָאֵש אֶת חֻקֶּיהָ". כפר שלא יזכה לברכת הבוצרים את הגפן בבוסתניו ו"שְׁכוֹל צָהוֹב בַּשָּׁדֶה מְסַפֵּר קוֹרוֹתָיו אֶבֶן-אֶבֶן".

כמי שנולד בארץ הזו לאבא ולסבא שגם כן נולדו כאן, אני מאוהב בנופי הארץ הזו ובעמים החיים בה , אהבה לכל פינה בארץ הזו מועצמת תוך קריאת השיר "זה הנוף" – "זֶה הַנּוֹף הָאָהוּב , הַנּוֹעָז , הַלוֹהֵט - לא רוֹצֶה, לא רוֹצֶה מִלְחָמָה!" אל מול נרטיב, שקידש בנעורי ובבגרותי יותר מדי מלחמות, התודעתי למלים הפשוטות על נופים שצועקים "לא רוֹצֶה, לא רוֹצֶה מִלְחָמָה" בעיתון "קול העם" 3.9.1949. ומאז כנער אני חש מחויבות לנרטיב האלטרנטיבי, המבוטא בפשטות כובשת ובכאב, כי יפי הנוף הזה של הארץ האהובה "חֻשַּל בִּדְלֵקוֹת וּבְדָם". אני חש מחויבות למחנה של יהודים וערבים המשלבים ידיים, כדי שלא נראה עוד מציאות מתחשלת בדלקות ובדם.