ביום ראשון השבוע (12.6.11) נכחתי בפגישה בבית של
רחל לוי ביבנה. רחל גרה בדירת עמידר (דיור חצי ציבורי), וקיבלה צו פינוי ליום רביעי הקרוב, ה-22.6. אם הצו לא יבוטל, אני מקווה שרבים מכם יצטרפו אליה ואל דיירי עמידר חבריה ב-22.6, בפעולות מחאה.
אינני זוכר מתי פגשתי בתערובת כל-כך מעוררת, רהוטה ומודעת פוליטית, של פעילים, תושבים מקומיים ודיירי דיור ציבורי ממקומות אחרים. היו שם יהודים וערבים שבאו לבטא את הסולידריות שלהם. אם הייתי פוליטיקאי, הייתי עושה שימוש במודעות שלהם. אלו הם מצביעים פוטנציאליים בעלי ידע לגבי עמדותיהם. היה דיון מעניין מאוד. העמדה השלטת הייתה מתוחכמת הרבה יותר מהעמדה השגורה שגורסת כי "אין טעם להצביע". הדיירים האלו של הדיור הציבורי באים, למרבית הפלא, מספקטרום רחב של דעות פוליטיות. רק מעטים מהם היו מוכנים לתת לסיסמאות ריקות הקשורות לסכסוך המדיני, הן של הימין והן של השמאל, לעוור אותם מלראות את הצרכים והאינטרסים שלהם. כל פוליטיקאי או מפלגה שירצו את קולם - יצטרכו להוכיח את עצמם.
מודעות כזאת אינה מתרחשת אך ורק ביבנה. זכינו לראות סולידריות בין נשים יהודיות מחדרה לבין נשים ערביות מוואדי ערה, לגבי תוכנית
ויסקונסין בישראל. לפני שנים מעטות נשים אלו לא היו מדברות האחת עם השנייה. מקור משותף של דיכוי חיבר אותן. לא רק שדיירי עמידר בבית שאן מראים סולידריות עם דיירי דיור ציבורי אחרים, אלא גם עם פלסטינים משייח' ג'ראח שבירושלים המזרחית, ועם בדואים מאל-עראקיב שבנגב.
משהו מתרחש שם בחוץ! לאחרונה השתתפתי בפגישה נוספת של ארגוני זכויות אדם ישראלים ופלסטינים הפועלים בשטחים הכבושים. בפגישה למדתי ש"לאנשים צעירים יש דעות משלהם", והם אינם שמים לב למגבלות ולמוסכמות מהעבר. לעיתים קרובות צעירים אלו מחליטים בספונטניות, לא כמו ה"מארגנים הרשמיים" של הפגנות. הסולידריות הגדלה והולכת בין פעילים ישראלים ופעילים פלסטיניים - זה כבר "חדשות ישנות". מובן שאירועים אלו אינם בהכרח מבשרים אביב ישראלי ו/או פלסטיני. נראה שמעולם לא היה דור ותיק שלא הביע דאגה לגבי החוצפה של הדור הצעיר יותר. היו הרבה מאוד תנועות בהתהוותן שאימצו דעות, התפרקו ולא עמדו בציפיות, או פנו לכיוונים מאכזבים ואפילו בעייתיים. מכל מקום -
משהו מתרחש שם בחוץ! המכנה המשותף הוא משהו שאפשר ללמוד מפרשת השבוע. אני אוהב מאוד את המדרשים של במדבר י"ג, ל"ג: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". המדרש מעצים את זה: אתם נראיתם כחגבים בעיניהם מפני שראיתם את עצמכם כחגבים. המכנה המשותף של התופעות החברתיות שעליהן הצבעתי הוא -
איננו רואים את עצמנו כחגבים! זהו מרכיב עיקרי לכל תנועה הרוצה להביא לשינוי.
בפרשת השבוע אנחנו רואים שהמנהיגות של משה נחלשת, גם ברגעים שבהם מתגלות תכונותיו הגדולות כמנהיג. אחרי שמנהיגותו אותגרה, משה יכול היה להתפתות לקבל את הצעת אלוקים להשמיד את העם, ולהתחיל איתו מחדש. אבל משה שיכנע את אלוקים אחרת.
כדי להשיג את מטרתנו, ולהגיע לחברה ישראלית שמכבדת באמת את צלם אלוהים בכל אדם, אנחנו זקוקים לסולידריות בין קבוצות ובין דורות. כרב בוגר, אני חייב לעמוד בפני העובדה שכבר אינני חלק מהדור הצעיר וממנהיגות העתיד, אלא חלק מ"ותיקי המאבק". אני לוקח ברצינות את מחויבותי, ואת מחויבות "שומרי משפט - רבנים למען זכויות אדם" - לפעול בסולידריות. כי רק בשותפות אמיתית ובכבוד הדדי עם תנועות חדשות שנולדות, עם כל מגוון הדורות, נוכל להתקיים במגוון של השוני בחברה הישראלית. וראו להלן, כדוגמית מזעזעת, סרטון של "התנועה לחיים בכבוד".
משהו מתרחש שם בחוץ!
להתראות ביבנה! שבת שלום.
