הזכות והחובה בקבר יוסף

וצריך פעם אחת לומר גם שהטענה כאילו היהדות 'האמיתית' לא מתייחסת בכבוד ובקדושה למקום קבורתם של אבות האומה ושל צדיקים, היא חסרת שחר. תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים, עלו לקברי צדיקים, וביטאו התרגשות רבה במקומות אלה או כיסופים גדולים לזכות להיות בהם. יש אכן ביקורת של אחדים מן החכמים בדורות שונים כנגד חריגה מפרופורציות ומנהגים נפסדים שפה ושם נספחו למנהג הזה, אבל עצם האותנטיות היהודית שלו איננה מוטלת בשום ספק. מה שזר ליהדות ומיובא אליה מבחוץ הוא דווקא הזלזול הלייבוביצ'י המוחלט, השבוי בכלוב הברזל של הרציונליות ילידת אירופה הלא-יהודית של המאה ה-19. גם את הכותל המערבי כינה לייבוביץ' בשם "אבנים שהעמיד הורדוס הרשע", וגם דגל הלאום היה בעיניו סמרטוט קשור על מוט. באופן דומה אפשר לומר ששירה היא מילים מסודרות בשורות קצרות, ואהבה היא שינוי בקצב ההפרשה של חומרים ביוכימיים מבלוטה זו או אחרת. אפשר להתווכח אם יש איזו מידה של חוכמה בהתחכמויות לוגיות כאלה. 'יהדות' בוודאי אין בהן.

אבל לבסוף קיימת טענה נרגזת אחת של שונאי קבר יוסף, שצריך להודות בנכונותה החלקית. הרי העניין האמיתי שלכם במקום, הם אומרים, הוא פוליטי. ביקור מתוקשר של חברי כנסת מעיד על כך כאלף עדים. לא ראינו את דני דנון מתראיין בקבר הרמב"ם בטבריה ולא את אריה אלדד משתטח על קברו של רשב"י במירון. אתם הופכים את הדת לכלי בשירות הפוליטיקה. על זה אפשר כמובן להקהות את שיניו של הבן הרשע ולומר לו: ומה העניין שלך, לא פוליטי? באמת מעניין אותך הבירור המדעי או המלחמה העקרונית על טהרת היהדות האותנטית? אתה שונא את קבר יוסף ואת העולים אליו שנאה פוליטית, ועושה את המדע ואת היהדות קרדום לחפור בו חפירה פוליטית. אבל על תשובה כזו אמרו לרבי יוחנן תלמידיו: רבנו לזה דחית בקש. לנו מה אתה אומר. והאמת היא שבארץ ישראל הפוליטיקה היא דתית והדת היא פוליטית, וברכת המבדיל בין קודש לחול ובין ישראל לעמים איננה כוללת הבדלה בין השתיים הללו, שבשתיהן יש קודש וחול, ושתיהן אכן משרתות זו את זו. שאלת הריבונות על הארץ היא בעלת משמעות דתית עמוקה, ושאלת מעמדם של המקומות הקדושים היא בעלת משמעות פוליטית מרחיקת לכת.

זה קצת קשה לעיכול למי שגדל והתחנך על ברכי הליברליזם המודרני, יליד התרבות הנוצרית הפרוטסטנטית, ולא כאן המקום להאריך בזה. אבל הליברל שלנו הדוגל גם בשוויון ובפתיחות, יכול לפחות להתנחם בזה, שמבחינה זו יש שוויון ודמיון בין שני העמים המתנגשים על האדמה הזו. גם התרבות היהודית וגם התרבות הערבית אינן מבדילות הבדלה גמורה בין דת ופוליטיקה. הפוליטיקה הערבית היא מוסלמית בעליל, והדת המוסלמית היא אשכרה פוליטית, ואין שום ספק שקדושתו, למשל, של חראם-א-שאריף, הוא הר הבית, קיבלה בעשרות השנים האחרונות ממדים דתיים חדשים ועוצמות דתיות חדשות בשל העימות הפוליטי עם היהודים ובשירותו.

ומכאן, לכן, נעבור במעבר לגמרי-לא-חד לפוליטיקה. הכותרות סיפרו בהתרגשות מסוימת על ביקורם "לאור היום" של חברי כנסת בקבר יוסף. הכתבים ציינו את העובדה שזו הפעם הראשונה מזה 11 שנים שביקור כזה נערך בשעות היום, והח"כים עצמם אמרו לתקשורת בסיפוק שהביקור נועד להמחיש שאין מקום בארץ ישראל שיהודים לא יכולים להימצא בו, אבל כל האירוע כולו שידר בפועל מסר הפוך: קבר יוסף הוא מקום שסתם יהודים מבקרים בו באישון לילה, חלקם במחתרת ובהתגנבות יחידים, וחלקם ברשות ותחת אבטחה של צה"ל, אבל תמיד תחת מעטה סודיות ובשעה שהאוכלוסיה השכמית ישנה ולא רואה. ביקור הח"כים, שאגב היה אמור להיערך בתאריך מוקדם יותר ונדחה בשל אירועי הנכבה, נראה ונשמע כמו אירוע יוצא דופן ומצומצם, מין כאב ראש מיותר מבחינתו של צה"ל שלא יכול היה לסרב לו רק בשל זכויותיהם המיוחדות והמעוגנות בחוק של חברי הכנסת.

רלוונטית בהחלט לענייננו העובדה שבהסכם אוסלו ב', חתמו יצחק רבין ויאסר ערפאת על הסכמה שקבר יוסף בשכם וקבר רחל בבית לחם הם מקומות תפילה של יהודים, לשניהם תהיה ליהודים גישה חופשית לחלוטין, ושניהם נשארים בשליטה מלאה של ישראל.

הפלשתינים הפרו את ההסכם הזה באופן ברוטלי ורצחני, וגם ישראל שותפה להפרה בהתנהגותה הפסיבית וההססנית. דווקא מי שמאמין בתהליך מדיני ומטיף לחתור להסכם של קבע עם הפלשתינים, דווקא הוא, היה צריך לעמוד כאן על קיום מדוקדק של ההתחייבויות, שאחרת הוא מודה בכך שאין ערך להסכמים.

זכות היהודים לגישה חופשית היא זכות של הפרט וחובה של המדינה. ביקור חד-פעמי ומתוקשר של חברי כנסת איננו מבטא לא את מימוש הזכות של האזרחים ולא את מילוי החובה של המדינה. בקבר יוסף, כמו בקבר אמו רחל, צריכה להיות נוכחות מתמדת של יהודים וגישה חופשית כל יום מימות השנה וכל לילה מלילותיה.