תרעומת הולכת וגוברת
ביום 31.5.04 פרסמה נציבת תלונות הציבור על שופטים, השופטת (בדימ.) טובה שטרסברג-כהן, את הדוח הראשון לתקופה אוקטובר 2003 - מרס 2004. מדובר בדוח מעניין, שבו מכריזה הנציבה לראשונה על סדרי העבודה של הנציבות. נדגיש כבר כאן: הדוח "אילם", בכל מה שקשור לזהות השופטים הנילונים. חיסרון זה עלול להקנות מעין חסינות לשופטים מפני ביקורת ציבורית. לכך נשוב עוד בהמשך.
אלא שיותר מכל, הדוח מבטא עובדה פשוטה: הציבור קיימת תרעומת הולכת וגוברת כלפי המערכת השיפוטית.
כעולה מן הדוח, בתקופה של שישה חודשים התקבלו בנציבות 461 תלונות. מבין תלונות אלה, ניתנה החלטה סופית ביחס ל-375 תלונות, שהן 81.3% מכלל התלונות שהתקבלו. מהן נמצאו 46 תלונות מוצדקות.
הסטטיסטיקה היבשה בדוח מוגשת בצורה שעלולה ליצור רושם מוטעה. לפי התוצאות, חלק ניכר מהתלונות נדחו על הסף. אם מפאת התיישנות, ואם נוכח המסקנה שאינן "מחזיקות מים". אך הממצא המעניין ביותר הוא זה: מבין 153 התלונות שבוררו לגופן וניתנה בהן החלטה עד סוף חודש מרס 2004, שיעור התלונות המוצדקות עומד על 30% (!!).
מצד אחד, זהו נתון מדאיג, המצביע על ליקויים קשים במערכת המשפט. מצד שני, הנתון מעיד כי הנציבות אינה נרתעת מהפניית אצבע מאשימה כלפי שופטים, ובמיוחד לא כלפי שופטים בערכאות הנמוכות. השאלה היא כיצד תנהג בתלונה נגד שופט בית-משפט עליון, היא שאלה מעניינת.
הדוח מעיד על הצורך בגוף הביקורתי הזה, מה שמעלה שאלות באשר להתנגדות של המערכת השיפוטית להקמתו. נזכיר, כי הנהלת בתי המשפט, בית-המשפט העליון, וגם נציגות השופטים, התנגדו להקמת מוסד זה. רק בשלבים המאוחרים "הרימו ידיים", והסכימו לכך בתמורה לסיכול החקיקה להקמת בית-משפט לחוקה.
המהלך המקביל הזה נעשה בלחצו של שר המשפטים דאז, מאיר שטרית, ויו"ר ועד חוקה, חוק ומשפט דאז, אופיר פינס. אלא שגם לאחר שנחקק חוק המחייב הקמת מוסד הנציבות, ניסתה המערכת המשפטית לעכב את תחולתו. עכשיו מוכח, למי שהטיל ספק בכך, כי קיים צורך חיוני ומהותי במוסד זה.
איך לנפנף תלונה
ובכל זאת, כדאי להעיר כי הנציבות "בנתה" רשת צפופה מאוד, המנפה, על הסף, חלק ניכר מהתלונות. הקריטריונים נקבעו, כמובן, על-פי חוק. אלא שכמה מהם מותירים שדה נרחב של שיקול דעת, המאפשר לא רק לנפות אלא גם "לנפנף" תלונות הראויות לבדיקה מדוקדקת:
תלונות המוגשות בעילום שם לא יבוררו, אלא כאשר מדובר במידע חריג ביותר, תלונה שהיא קנטרנית או טורדנית על פניה או עוסקת בזוטות, בקשה של בעל דין ששופט יפסול את עצמו מלישב בדין כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, תלונה על מעשה שמתנהלת בשלו חקירה במשטרה או שהוגשה בשלו קובלנה לבית הדין המשמעתי לשופטים, ותלונות שהוגשו לאחר חלוף שנה מיום המעשה שעליו נסבה התלונה או מהיום שבו נודעה למתלונן עילת התלונה, או מיום פסק הדין בעניינו בהליך שאליו מתייחסת התלונה, לפי המאוחר.
הקריטריונים הנ"ל גורמים, כאמור, לניפוי חלק ניכר מהתלונות נגד שופטים. וכך אכן אירע כבר בתקופה האמורה. בידי הנציבות נותר הכוח "לנפנף" מתלוננים, והחשש קיים גם עתה שכך חלילה ייעשה במקרים לא נוחים למערכת.
אחרי הכל, יש לזכור כי הנציבה הינה בשר מבשרה של מערכת השפיטה. סביר להניח, כי היא תתקשר לברר תלונות נגד שופטי בית המשפט העליון, לדוגמא, עימם ישבה עד לפני זמן קצר.
בדרכי מבקר המדינה
דוח הנציבות גדוש בפרשות שרב הנסתר על הנגלה בהן. אין שם של שופט, אין מס' תיק ו/או זיהוי של הצדדים המתלוננים. גם שמות עורכי הדין המייצגים אינם כתובים. כלום.
נראה כי הנציבה שטרסברג-כהן עושה מאמץ למנוע כל אפשרות זיהויו של השופט/השופטת הנילונים. התוצאה: שופטים שמעדו נותרו חסינים מביקורת ציבורית. אי-פרסום שמם מונע מהציבור להצביע על אותו שופט, ולפעול נגדו, במידת הצורך.
המדובר במיוחד בתלונות הנוגעות להתנהגות של שופט, להבדיל ממעשים ו/או החלטות. סוד גלוי הוא, כי שופטים רבים, רבים מדי, מרשים לעצמם להתנהג באופן בלתי ראוי כלפי בעלי דין ופרקליטים. הדרך שבחרה הנציבות - להימנע מפרסום שמם, מונעת, למעשה, "הזמנת" בעלי דין ופרקליטים לדווח על התנהגותו של אותו שופט, ולהצביע על כך שאין מדובר רק במקרה אלא בתופעה חוזרת. כך עלול שופט/חוטא לצאת מוגן מהליכים משמעתיים, העלולים להובילו אל מחוץ למערכת השפיטה.
מעניין לציין, כישטרסברג-כהן פועלת בנושא זה באופן דומה למנהגו של מבקר המדינה. גם מבקר המדינה אינו מפרסם שמות, מה שפועל כבומברנג נגדו: ממצאיו והמלצותיו אינם מיושמים כדבעי ואינם נאכפים. הם נערמים מדי שנה, ועיון ברבים מהם מוכיח כי המבקר נאלץ פעם אחר פעם לעשות באותם עניינים, ואלה לא באים על תיקונם. המסקנה המתבקשת היא זו: הימנעות מפרסום שמות פוגעת בכוחה של הביקורת.
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
