במסורת ההיסטורית הפוליטית הימין נהג לצייר את עצמו כנושא הדגל, שומר המסורת הנרתע משינוי - וממולו ניצבו תנועות השמאל שלרוב מבקשות לצייר את עצמן כגלגלי השינוי, לפיד הקדמה העובר מיד ליד וממצב למצב. האמת היא, כמובן, שפעמים רבות השמאל גרם לכך שהמסורת תעמוד במקומה והימין חולל במעשיו שהגנו מפני שינויים קטנים, תמורות הרות-גורל. כל זה לטוב ולרע, אין דיכוטומיה בנושאים כאלה.
התקשורת, מעצם הגדרתה כאמצעי להעברת המידע, ולמעשה השליטה במידע, בנויה על התחרות התמידית להיות מודע ראשון לשינוי האחרון, לניואנס האחרון שנכנס לתוקף.
התקשורת, ככלי שבמהותו רודף אחרי העידכון האחרון, מצטיירת באופן מסורתי כמעט בכל מקום כמשתפת פעולה של תנועות השמאל. יהיו שיאמרו שתנועות הימין השמרניות מנוגדות ברוחן לתקשורת, ליצירת וחיפוש העניין החדש באופן תמידי המאפיינים את כלי התקשורת.
בכל הנוגע לחלוקה הפוליטית בישראל, נדמה שהדיכוטמיה השמאלית והימנית נעלמת מהנוף, הציבור במהותו מרגיש קשור אל הימין, ואין שום צד שמאלי על המפה. מה שיש, זה רק שוליים שמאליים. אם ישנה דיכוטומיה, הרי שהדיכוטומיה היא לכאורה בין הציבור לבין התקשורת, וכאן נראה שהדיכוטומיה חדה וברורה, הציבור משוייך באופן בסיסי ביותר לתנועות או לרוחות ימניות, והתקשורת מוטה בבלעדיות כמעט, לדעת הציבור לפחות, אל עבר פי השמאל.
מילים רבות נכתשו על הסיבות הגורמות להיכחדות הזן השמאלי מהנוף הארץ ישראלי, בעוד שהשמאל עצמו, זה שנשאר בשוליים, מתקשח ומקצין את עצמו, הימין הישראלי הלך והתפשט במרכז ובלב הארץ. אך הסיבה המרכזית לכך היא שהימין המשיך במסורתו, ודאג לשמר את עצמו ואת רוחו, השמאל במרדפו אחרי שינוי לא הבחין שהוא השתנה בעצמו. השתנה מן היסוד.
השמאל הרוחני, גלגלי השינוי, השמאל הרעיוני, נכבשו מזמן בידי רוחות זרות. השינוי לא היה ולא יוכל להיות מטרה בפני עצמה, אין סיבה לשנות רק בשביל שישתנה, הצורך בשינוי חייב לנבוע מהרצון לתיקון.
במדיה הישראלית נדמה כי הצורך בשינוי נרכש על-ידי אנשים שמחפשים אשמה, בשיח הישראלי ישנן בקשות רבות כל-כך לשינוי עד שנדמה שהמצב התמידי הוא נורא ואיום וכך יישאר תמיד, אבל הטוענים לשינוי לא נשמעים קוראים לתיקון, הם קוראים להאשים את זה שמחליף אותם ולקח מהם את האחריות למצב. כשהם יתחלפו שוב במוסרות השלטון, הפניית האצבע המאשימה והבקשה לשינוי יחליפו צדדים יחד איתם. כולם מחפשים אשמים, אף אחד לא מחפש לתקן את המצב, לשפר אותו.
זוהי אופרטוניסטיות במיטבה. רק שבמקום לחפש תמיד את הנוח ביותר, מחפשים תמיד את האשם ביותר. זו רוח שהשתלטה על המדיה הישראלית, שעיצבה עמוקות את תרבות המדיה הישראלית משורשיה, ככה שנדמה שהמצב כמעט אינו בר-תיקון. תפישה והבנה של המדיה ככזו השפיעו ועיצבו בתודעת הציבור את השמאל, הנחשב כמקורב למדיה, ככזה. זה נראה שגם השמאל עצמו השתכנע מזמן שהוא כזה.
מי שאמורים היו להיות תנועת גלגלי השינוי הישראלי, מתפקדים תחת קיבעון מתחרתי כמנציחים האמיתיים של המצב המדיני והפוליטי בישראל. בחוטפן את הצורך בשינוי לזרועותיהן הן מפשיטות את השמאל מכוחו, מסרסות את הרצון לשינוי ומשביתות כליל את אמון הציבור ביכולתו לקרות לטובה, בכך הן מכחידות את היכולת להגיע לתיקון אמיתי.
דווקא ארה"ב השמרנית ברוחה הייתה כנראה קרקע מספיק נוחה לצמיחתו של מנהיג כמו
ברק אובמה שמרגיש קשור אל המושג העברי הנקרא 'תיקון העולם', אבל נדמה שבישראל יותר משהתנועות הימניות מכבידות על רצונו של אובמה לקדם את 'תיקון העולם' והן מעכבות את מציאת וקבלת דרך לפתרון הבעיות הבוערות על ראשנו, הרי ששיוכו וגניבתו הבלעדית של אובמה בעיני התודעה הישראלית ובאמצעות המדיה הישראלית, בסיוע ז'ורנליסטים אמריקנים, לידי המחנה שמבקש כל הזמן להטיל אשמה, לרגון ולקטר, מסרסים ומחבלים במאמצי התיקון והסיוע של אובמה יותר מכל דבר אחר. הן משייכות את אובמה באופן מיידי למחנה שהציבור הישראלי למד לחשוד ולהיזהר מפניו. ישכיל אובמה לו היה מבדל עצמו מהן במוצהר, מתייצב אל הציבור הישראלי ומזדהה במופגן כמבקש תיקון ולא כמחפש אשמה.
