בזמן האחרון הצבא, כך נראה, נתון במשבר, משבר שפוגע בתפקודו. מן הצד האחד יש עליו לחץ מצד בג"צ וארגוני "זכויות אדם בשם עצמם" שלא מאפשרים לו לפעול כמו שצריך, שלא מאפשרים לו למנוע, להגיב, להגן ולפעמים אפילו לתקוף ב"מלוא העוצמה". הם מגבילים אותו והופכים אותו לאט-לאט לגוף חסר כוח הרתעתי הפוגע בין השאר גם בחייליו שצריכים לפעמים לסכן את עצמם סתם כך. מן הצד האחר, הוא נקלע למשבר זהות חמור, משבר שפוגע בכל רבדיו. מקורו של המשבר הזה הוא בשטיפת מוח שהוא עבר לקראת תוכנית ה"הינתקות".
לחץ מצד בג"צ וארגוני "זכויות אדם" תקופה ארוכה שצה"ל שרוי במאבק קשה - מאבק בפן המשפטי, מאבק שמחליש אותו, מאבק שגורם לצבא לחשוב מספר רב של פעמים לפני שהוא מעז בכלל לעשות משהו. בנוסף, זה גורם לו להקשיח את הפקודות לחיילים - לדרג הלוחם בשטח, פקודות שממילא נוקשות - פקודות אלו לפעמים יכולות להיות ההבדל בין הצלחה לכישלון, בין חיים ובין מוות. ההתערבות הבוטה בצה"ל עלולה לגרום לחייל בזמן קרב לפקפק בעצמו ולפחד לעשות משהו, שכן הוא יוכל להיכנס לכלא. מצד שני הוא עלול למות. האם הדילמה הזאת בין מוות לבין כלא היא נכונה? הרי החייל בסך-הכל ממלא את תפקידו ומגן על המדינה. האם זה נכון לסכן אותו, כשבשעת האמת, בשעת סכנה, הוא יצטרך לחשוב שמא הוא עלול להיכנס לכלא במקום שיגיב ישר ובהתאם וימנע מעצמו להיפגע? האם אנו נותנים לו לבחור בין סורג ובריח לבין פרחים וקבר?
חשוב לציין - אינני טוען שלא צריכה להיות ביקורת ורגולציה על המערכת הצבאית, אבל מה שקורה היום הוא מוגזם וגורם להקשחת הפקודות, בין השאר פקודות הפתיחה באש, ודבר זה עלול לגרום ואף גרם כבר כמה וכמה פעמים לפציעה ולמוות.
משבר זהות חמור משבר הזהות שלנו התחיל לקראת ה"הינתקות" - הצבא מחולק בעצם לשניים: הדרג אשר עתיד לבצע את ה"הינתקות" והדרג הקרבי שלא יבצע ה"הינתקות" (רוב אלו שביצעו את התוכנית מהצבא היו ג'ובניקים או תומכי לחימה ומג"ב).
באותה תקופה הדרג שהולך לבצע את התוכנית עובר שטיפת מוח, שבמהלכה הגבולות בין אויב לחבר מיטשטשים. הפתח הפך מארגון החפץ להשמידנו ושנלחם בנו כל השנים לארגון שסך הכל רוצה מדינה לאחר, לעמית ולא לארגון טרור. כל ההיסטוריה עוברת שכתוב וכבר בשלב הזה אני שואל בהיסטוריה המשוכתבת הזאת אם הם סך הכל רוצים מדינה. אם הם "עמיתים", "אחרים", אז איזו לגיטימציה הייתה לנו במשך השנים לכל המלחמות ולגל המבצעים ולכל המלחמה בטרור? האם שטיפת המוח הזאת עושה דה-לגיטימציה לצבא ולמדינת ישראל? האם זאת קריאה לצה"ל ולמדינת ישראל ארגון טרור? רשע? זה לא נגמר כאן. בצבא נכנסו מושגים מכובסים, מכבסת מילים של ממש. לכל מושג שלילי הומצא שם אחר. למשל: שכונת קראווילות = מחנה פליטים; קראווילה = קראוון שלא ראוי לאכלוס אדם; הינתקות = עקירתה והריסתה של ההתיישבות היהודית (שכן אם זאת הייתה הינתקות אמיתית, היינו מנתקים מהם את המים, החשמל, הגז, הביוב ולא מעבירים אליהם שום סחורה); משימה לאומית = הריסת בתיהם וגירושם של יהודים רבים. המונחים עוד רבים, אבל המונח הכי בעייתי הוא: "פצל"מ" - פעולות שלא למטרות מלחמה - פעולות שיטור, וזה מה שקרה לצה"ל מאז ועד היום - הוא הפך לגוף מפוצל"מ - גוף שיטור ולא גוף לוחם, גוף שלא רואה בערביי השטחים אנשים שאנחנו במלחמה איתם, אלא סך הכל זרים, עמיתים שהוא צריך להיות הכוח השוטר שלהם. צה"ל לא רואה אויב יותר, לא רואה בעצמו כוח צבאי אלא כוח שיטור בלבד - הפיצל"ום של צה"ל הוא אחת מבעיות היסוד הכי קשות שהוא מתמודד איתן, ולבעיה הזאת היו המון דוגמאות בשטח, אך אציג רק שתיים. האחת ידועה יותר והאחת פחות:
(1) מלחמת לבנון השנייה התאפיינה בכישלון מערכתי כמעט מוחלט. אחת הסיבות לכך היא איבוד צדקת הדרך, איבוד הסיבה האמיתית לקיומו של הצבא, הפיכתו של הצבא לכוח שיטור ולא לכוח לוחם, ובעצם - סירוסו. עוד נקודה שחשוב לציין לגבי אותה מלחמה - ב"הינתקות" היה לחיילים את כל הציוד הנדרש, לעומת זאת במלחמה לא היה לחיילים יותר מדי ציוד, היו חסרים רבים.
(2) מפקד כיתה בחברון יוצא עם כיתתו למד"ס בחלק היהודי של העיר, הכיתה יוצאת עם נשק אחד (למה נשק אחד?), מאבדת את דרכה ובטעות נכנסת אל תוך השטח הערבי של העיר - שם מתחיל לרדוף אחריהם המון זועם. הם מצליחים לברוח, המ"כ (מפקד הכיתה) מבחין בבחור ערבי ושואל אותו איך לחזור לחלק היהודי של העיר, הערבי מפנה את הכיתה חזרה אל תוך ההמון הזועם (האם המ"כ לא הבין שהערבי עלול לשלוח אותו חזרה אל תוך ההמון הזועם? למה המ"כ בכלל חושב להסתמך עליו? חברים, התשובה פשוטה - אחרי שהושרשה בצה"ל המתודיקה של "עמית"-"אחר" ושל "כוח שיטור", המ"כ באמת חושב שהוא יכול להאמין לערבי ואפילו לא חושד בו, וכך בעצם מובל אל תוך מלכודת. ההמון מתחיל לתקוף וכמעט עושה לינץ'. בכל הזמן הזה יש פקודה לא לירות בנשק בשום אופן (חברים, חלקית זה קשור לסעיף הקודם - הפקודות המוקשחות). הסיפור נגמר טוב ועם המון מזל, כאשר הכיתה מצליחה לברוח בשלום חזרה אל היישוב היהודי. הדבר היחיד שקרה הוא שנגנבו מהם הנעליים.
דרך אגב,
- שטיפת המוח החלה הרבה לפני אישור רשמי של התוכנית.
- צבא לא יכול להיות כוח שיטור, זה תפקידה של המשטרה וכך גם בין השאר כל סילוק תושבים מבתיהם.
עבודה שלא נותנים לסיים רבים חושבים ש"
עופרת יצוקה" היה מבצע מוצלח, אך לצערי זה לא נכון. מן ההתחלה הוצבו מטרות מצומצמות וגם אלו שהוצבו לא מולאו במלואן. הסיבה לכך היא שלא נתנו לצבא לסיים את הפעולה והפסיקו את המבצע באמצע. אם לא היו מפסיקים אותו באמצע, יכול מאוד להיות שהיו מצליחים למוטט את שלטון החמאס ולהחזיר את ההרתעה הישראלית, אך לא כך היה.
אסכם בקצרה - תפסיקו לסרס את צה"ל, תחזירו לו את צדקת הדרך וככה תתנו לצה"ל לנצח.
