"מוּזָר לִכְתֹּב שִׁיר אַהֲבָה לָעִיר"

שירתו של מנחם מ' פאלק בשני העשורים האחרונים מתפרשת כמניפה מגוונת שמליטה בתוכה מעל ל-15 ספרי שירה (וכן ספרים פרוזה, הגיגים ותרגומים) וכוללת מאות שירים. מי שקורא שירה זו מתחילתה מוצא אצל פאלק מספר מוטיבים, העוברים כחוט השני לאורך כל ספרי השירה, מוטיבים בהם חלה התפתחות הראויה לבדיקה מעמיקה.

כירושלמי ותיק, אני רגיש לנושא זה ואנסה במאמר להתייחס לשירי ירושלים ואגב כך לרמוז על מוטיבים נוספים אותם רצוי היה לחקור, כדוגמה: המוטיב החברתי, הרגישות הפסיכולוגית ועוד.

ספרו הראשון של מנחם פאלק "קמטים" ראה אור בשנת 1990, וכבר בו אנו רואים את הניצנים של הנושאים אותם נפגוש בכל ספרים, כל פעם מזווית אחרת, כל פעם בהתייחסות שונה ומעניינת. כך למשל השיר הראשון והשני בספר הם כבר הצהרת כוונות לגבי השירה האישית, הביקורתית והחברתית.

השיר השלישי בספרו הראשון, "קמטים" בעמ' 9, מזכיר את ירושלים ואווירת השירה השוררת בה:

דּוֹלְפִין

רָצִיתִי לִכְתֺּב שִׁיר,
תְּנָאִים טוֹבִים:
אַבְנֵי חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם
תּוֹאֵם
עֵינַיִךְ הַחוּמוֹת,
כְּאֵב פּוֹלֵחַ
עֵט עֲרִירִית

אֲוִירַת מְשׁוֹרְרִים
וּמוּזוֹת בָּאֲוִיר
(אוֹ סָתַם רֵיחוֹת טוֹבִים)
בִּרְחוֹב הַנְּבִיאִים.
בְּבַּר בֵּן שָׁנָה
אוֹתִיּוֹת בּוֹדְדוֹת
בְּקֺשִׁי הִתְחַבְּרוּ.

בשורות המצוטטות יש מגע בין המוטיב הארספואטי לבין התיאור הקונקרטי שהוא בן בית בשירתו של מנחם, ופתיחה לשיר אהבה בירושלים. זו היא התייחסות לעיר כמו לעיר אחרת, כמו למישהו שגר בה או מבקר בה. לא עולה כאן יחס מיוחד, עדיין. דבר זה עוד עומד להשתנות בהמשך.

יחד עם זאת, השילוב של ירושלים, ארספואטיקה ואהבה, הוא שילוב מוטיבים החוצה את כלל שירתו של המשורר.

בשיר ללא שם (חלפו ימים רבים), בעמ' 13, אנו עדים לדבר נוסף:

... חִפַּשְׂתִּי בִּרְחוֹבוֹת
יְרוּשָׁלַיִם הַמֻּשְׁלֶגֶת, הַלְבָּנָה,
הַחֲשׁוּכָה וְהַקָּרָה.
רָחוֹק מֵהַפַּסִּים.
אֵיךְ גַּלְגַּלִּים יָנוּעוּ בַּפִּקּוּד
וְאֵיךְ בַּפֶּלֶט אָז יוֹפִיעוּ
הַמִּלִּים הַמְּדוּדוֹת,
הַמְּדֻיָּקוֹת
כִּרְצוֹן כָּל שׁוֹחֲרִי
הָרוּחַ. ...

בשיר הזה ירושלים היא מושלגת, קרה ולבנה. זו היא העתקה של העיר הרומנית ממנה עלה המשורר 26 שנים קודם לכן.

מתוך שיחה עם המשורר, התברר לי, שירושלים הייתה מונח ערטילאי שאותו פגש לראשונה כילד שלמד בחדר עם מעט ילדים יהודים נוספים לפני שעלה ארצה. המונח קשור לסיפורי הגבורה התנ"כי כפי שסיפר לו "המלמד", סיפורים שהתאהב בהם עוד בגולה. מאוחר יותר, הוא ביקר פעם בירושלים, התאהב בה, וחזר אליה עם תחילת לימודי המוסמך שלו בספרות עברית. מפגש זה גרם לו להשתקע בה, ולהעניק לה יחס מיוחד.

בשורות השיר המצוטטות הוא נותן לנוסטלגיה ולגעגועים לצבוע בגוונים מיוחדים הן את ימי הילדות בחו"ל והן את אהבתו לעיר ירושלים. שילוב מופלא. בעמ' 25 בשיר האהבה "מחופשים וכן בשיר שאחריו "דוח פגישה בצוותא" בעמ' 27, מופיעה ירושלים שוב, באותו לבוש מושלג.

מְחֻפָּשִׂים

...

לַיִל יְרוּשַׁלְמִי מֻשְׁלָג
קְרִיאַת שִׁירִים לְאוֹר נֵרוֹת
בְּצַוְתָּא
וּמְסִבַּת פּוֹרִים בִּשְׁנַיִם
מְחֻפָּשִׂים לְאוֹהֲבִים
רַק לֹא לִפְשֺׁט תַּחְפֺּשֶׂת.

...

יָדַיִם צְמוּדוֹת
בְּמִשְׁכָּנוֹת שַׁאֲנָנִּים
פִילְם שֶׁנִּגְמַר בְּאֵין-כָּרֶם.
עָלָיו מֻנְצָח לְמִשְׁמֶרֶת
הַחוּם
נְקֻדּוֹת הַחֵן
שֶׁל שְׁנַיִם הַמַּעֲדִיפִים לְהִשָּׁאֵר מְחֻפָּשִׂים

דּוּ"ח פְּגִישָׁה ב"צַוְתָּא"

חֺרֶף יְרוּשַׁלְמִי כָּבֵד.
פְּתִיתִים שֶׁל שֶׁלֶג
עֵצִים אֲשֶׁר נוֹפְלִים
אוֹ מְאַיְּמִים לִפֺּל.

...

כּוֹס שֶׁל יַיִן
קְרֶמִיזָן שֶׁל "צַוְתָּא"
בִּמְחִיר שֶׁל שֶׁקֶל
מְכָל אֶחָד שֶׁחָשׁ בַּצֺּרֶךְ

לִשְׁתּוֹת
וּלְהַשְׁקוֹת
הָאֲחֵרִים
בְּשִׁרְבּוּטֵי מִלָּיו
שֶׁבְּדַפִּים שֶׁמֻּחְבָּאִים הֵיטֵב.

בשני השירים נמצא התמהיל של שיר ירושלמי מהול בנופך של ארספואטיקה ובנשמה של שיר אהבה, הרכב שהוא הרכב מנצח. ברקע, כפי שכבר אמרתי, מובלע כאן הזיכרון הנוסטלגי של חורף רומני מושלג ולבן.

אם נעבור לספרו השני של מנחם, "קומתיים" שראה אור בשנת 1993, נמשיך לפגוש באותו שילב של התייחסות לשירה ולירושלים יחד, בשיר "מילים בירושלים" בעמ' 20.

מִלִּים בִּירוּשָׁלַיִם

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעֲלָה
שֶׁל קוֹמָה שְׁנִיָּה
מִלִּים מְרַחֲפוֹת
וַאֲנִי סְחַרְחַר
מְדַדֶּה בֵּינֵיהֶם
פּוֹחֵד לְהַפְרִיעַ זְרִימָתָן
לְהַכְתִּים צִיּוּרָן
וְתִקּוּן אַיִן
אֲנִי עָלוּל
לְקַלְקֵל זִכְרָם שֶׁל מְגִנִּים
הַס לְהַפִּיל הַחוֹמוֹת
לֹא אֶבֶן
לֹא דָּם
בִּמְיֻחָד לֹא מִלִּים
שֶׁל מַעֲלָה.

בשיר זה נוסף גוון חדש לשילוב המרגש: כאן מתווסף אלמנט נוסף - ובמקום עניין האהבה, מופיע הגוון של הנושא המיסטי, ירושלים של מעלה. ויש התפתחות: שני עמודים אחר-כך מצטרף לפאזל הירושלמי גם הפן המשיחי, (פן שעוד נפגוש בו בספרים הבאים) בשיר "הבזק".

הֶבְזֵק

הַמָּשִׁיחַ כְּבָר יָצָא לַדֶּרֶךְ
מוֹשִׁיט יָדוֹ
וּפָנָיו זְעוּפוֹת
...

לֹא יַעֲבֺר בַּמַּעֲלָה אֲדֻמִּים
וְגַם לֹא דֶּרֶךְ כְּבִישׁ רָמוֹת,
וְגַם אִם לֹא תִּפְגַּע בּוֹ אֶבֶן
אֶצְבַּע מִשַּׁעַר יָפוֹ
וַדַּאי לֹא יַעֲמֺד לוֹ כֺּחוֹ.
...

וַאֲנִי נָמֵס
לֹא אַסְפִּיק לְסַיֵּם
הִתְלַבְּטֻיּוֹת
לְמַיֵּן שׁוּרוֹת
וְהַכֺּבֶד הָעוֹדֵף
יְרַחֵף
כִּי
לֹא יִשָּׁאֵר דָּבָר מִזִּכְרִי
אֲפִלּוּ לֹא בִּירוּשָׁלַיִם

ירושלים מופיעה שוב בשיר "שיירה" בעמ' 73 בסוף הספר, שיר שלא נצטט כאן, ירושלים כמטרה, כבית, אליו חוזרים מתל אביב.

בספרו הבא של המשורר "קסמים", 1994, בעמ' 26 אנו פוגשים בשיר "פוטנציה" המתרחש, כמובן בירושלים. (כאן המקום לומר, שהשירים המצוטטים הם עם הפניה ישירה ומפורשת לשם העיר. יחד עם זאת, האווירה של ירושלים, הרמיזות אליה מופעים דרך קבע בשירים רבים אחרים.)

פּוֹטֶנְצְיָה

דְּמוּי אָבוּ רַחְמוֹ
אֶצְבַּע מִכִּכַּר צִיּוּן
מָלוֹן יָשָׁן, קָטָן
...

עִם שַׁבְּתָאִי בְּפּוֹטֶנְצְיָה
וְכוֹבַע הַצְּבִי
עַל חֲבִילוֹת
שֶׁל נְדָבוֹת
מֵהָרְחוֹב.

...

לֹא מַבְחִינִים
בַּתַּיָּר
וְשַׁבְּתָאִי בְּפּוֹטֶנְצְיָה
מְאַרְגְּנִים
עוֹלָם
חָדָשׁ

השיר הזה שוזר בצורה מרגשת מקומות קונקרטיים בתוך העיר, החל ממסעדת רחמו, כיכר ציון, ולצידם או יותר נכון בתוכן מוזכרות דמויות מוזרות כמו התייר הגרמני המתווכח על נושא המשיח והנבואה, ואחר-כך סוחף אותנו השיר לנופך היסטורי משיחי: שבתאי צבי, משיח השקר מהמאה ה-18.

אצל פאלק, הנצחי משולב במקומי ובעכשווי: כאן מוזכרים כבר גם הילדים של המשורר, הנהנים מהפלאפל, ילדים בהם הוא מקנא על כך שנולדו בעיר זו, כפי שהוא עצמו העיד בערב קריאת שירי ירושלים בבית עגנון אשר בעיר.

הפן הקונקרטי בשילוב הרמזים המיסטיים על המשיח תפסו כאן את מקום האהבה לאהובה. בצעדים איטיים ומדודים העיר רוכשת את ליבו השל המשורר.

בשיר האחרון בספר זה, "האמת שלי", בעמ' 75, חוזר מוטיב האבן הירושלמית כמוטיב מרכזי בשירה, כמאפיין מרכזי של העיר.

הָאֱמֶת שֶׁלִּי

...
וְהָאֱמֶת שֶׁלִּי עָזְבָה אֶת הַתְּפִלִּין
וּמְקַנְּאָה בָּאֵלּוּ
שֶׁזּוֹ נֶחָמָתָם
חוֹצֶה גְּבוּלוֹת וְלֹא רוֹאָה רַמְזוֹר
חוֹצֶה גַּם רְחוֹבוֹת
מֵאֶבֶן יְרוּשַׁלְמִית
מֵחֲלוֹמוֹת אִתָּם קָשֶׁה וְקַל לְהִזְדַּהוֹת
לִפְרֺם עָבַר
לִתְפֺּר טְלָאֵי תִּקְווֹת

...

עַל אֶבֶן יְרוּשַׁלְמִית, אַשְׁלָיָה רִגְעִית
אֶת הָאֱמֶת שֶׁלִּי
כָּאן אֲגַלֶּה בְּעוֹד שָׁנִים
בַּמַּבָּט מִמַּעַל
אֲשֶׁר גַּם הוּא נִמְנֶה
אֶל אַשְׁלָיַת אֱמֶת.

האבן הזאת, שהינה חלק מהאמונה הדתית המאפיינת את העיר מצטרפת ומתלכדת עם האמונה האישית, הזהות האישית של המשורר כבן לעם היהודי, לעם התנ"ך.

בספרו הבא "קולבים, העיר מוזכרת בשיר אחד, "גבול השפיות א'", בעמ' 28, ומזכיר את הרחוב הירושלמי הייחודי המשולב בראייה מיסטית.

בספרו השישי "סכין מרוחב בדבש" 1997, מופיעה שוב דמות המשיח, הפעם רחוק מירושלים אך מביט אליה, בגני לוקסמבורג, עמ' 46. כן מופיעה ירושלים בשיר "הפעם הבאה" בעמ' 49, שיר חברתי חזק, עם אותו ילד פגוע המחפש אהבה, במונית שעושה דרכה לירושלים, כמו בא לומר לנו, שבירושלים יש סיכוי למצוא את האהבה.

ויש התפתחות מעניינת: השינוי הגדול והמכריע ביחס לירושלים מופיע בספר "בין אבני הנפש" שראה אור בשנת 2000. בספר זה יש שער המוקדש כולו לירושלים, "אבני ירושלים", שער הכולל 4 שירים ארוכים מע' 45 ועד עמ' 52. מעניין שכל שיר עוסק בפן אחר של ירושלים.

השיר הראשון מצהיר כבר בכותרתו שחל שינוי: "אני האבן" - המשורר הופך לאבן ירושלמית. השיר עצמו הוא כמין מבחן בדרכו להפוך לירושלמי, 24 שנים לאחר שהוא השתקע בה. העובדה שאתה גר בעיר אינה הופכת אותך לבן המקום. כנראה שצריך להראות את האהבה לעיר, להזדהות איתה. ירושלים איננה עיר ככל הערים, סתם עיר. יש לה היסטוריה ארוכה, היא נתפסת כמרכז העולם, היא קדושה לכל הדתות, היא ייחודית. על כן, החיים בה מאתגרים: אתה נבחן בה כדי להיות חלק ממנה, אתה צריך להוכיח שאתה ראוי לה.

אֲנִי הָאֶבֶן

רָצִיתִי לִטְעֹם מַטְעַמֵּי יְרוּשָׁלַיִם
לִסְעֹד בָּהּ כֹּל יַמַּי
וְגִלִּיתִי בַּדֶּרֶך הַקָּשָׁה
שֶׁהִיא מַכְנִיסַת אוֹרְחִים,
אַך לֹא דַּיָּרִים שֶׁל קֶבַע.

הִיא לֹא מַסְבִּירָה פָּנֶיהָ לְפוֹלְשִׁים
שֶׁרוֹצִים לָדוּר בָּהּ שָׁנִים הַרְבֵּה.
בִּשְׁבִיל זֶה - אוֹמְרִים מַלְאָכֶיה -ָ
צָרִיך לִסְבֹּל, קֹדֶם לִסְבֹּל,
לַחוּשׁ שֶׁנָּתַתָּ מַשֶּׁהוּ מֵעַצְמְךָ
מִבְּשָׂרְךָ, מִבְּרִיאוּתְךָ.

...

וִילָדֶיךָ יִנְשְׁמוּ לָרִאשׁוֹנָה בְּחַיֵּיהֶם
אֵת אֲוִיר הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבָּעִיר,
אוּלַי זֶה יִהְיֶה שְׂכָרְךָ -
שֶׁהֵם מֵרֹאשׁ נוֹלְדוּ כְּחֵלֶק
מֵהַמִּסְתּוֹרִין, שְׁבוֹ אַתָּה
הָפַכְתָּ לְאֶבֶן מֵאַבְנֵי הַכֹּתֶל
אוֹ אַבְנֵי הַשְּׁכוּנוֹת
שֶׁיַּבְטִיחוּ הֶמְשֵׁך הַדּוֹרוֹת. ...

ירושלים בעיני פאלק היא אבן בוחן ליהדות ולזהות: לאחר שהמשורר עבר את המבחן, והוא חלק מהעיר, הוא יכול להביט אחורה, כפי שהוא עושה בשיר "קטרזיס" ולסרוק את הדרך שעשה עד שהגיע אליה, החל מעלייתו מהעיר ביסטריצה אשר ברומניה, דרך באר-שבע - עיר המדבר בה שהה עד למעבר לעיר הקודש. זו גם ההזדמנות שהוא נזכר בהיסטוריה של העם, שהוא חלק ממנו ומזדהה איתו, ופועל בתוכו.

קָטַרְזִיס

חָיִיתִי פַּעַם בְּעִיר קְטַנָּה
אַלְפֵי קִילוֹמֶטְרִים מִכָּאן ...

חָיִיתִי פַּעַם בְּעִיר מָחוֹז,
בִּירַת הַנֶּגֶב.
...
שָׁם שָׁמַעְתִּי עַל עִיר דִּמְיוֹנִית,
יְרוּשָׁלַיִם שְׁמָהּ

(כָּך לִמְּדוּנִי בְּשִׁעוּרֵי תָּנָ"ך).
יִתָּכֵן שֶׁעוֹד אֶזְכֶּה לְבַקֵּר בָּהּ.

... וְחָלַמְתִּי עַל מֻשַּׂג "יְרוּשָׁלַיִם"
וּלְיַמִּים זָכִיתִי לִפְגֹּשׁ אֶת מֻשָּׂגִי
לְמַמֵּשׁ, לְפָרֵשׁ אוֹתוֹ:
כַּאֲבָנִים יְשָׁנוֹת, כְּאַרְנוֹנָה, כְּפִתְחֵי בַּנְקַט קְדוֹשִׁים,
כְּאִישׁ מְזֻקַּן בַּעַל קָפּוֹתַא
וְגַם כְּאִישׁ מְזֻקַּן בַּעַל קוּקוּ,
כְּשַׂר הַיּוֹשֵׁב אַחֲרֵי הַסּוֹרְגִים
וְגַם כְּתִמְהוֹנִי הַבָּטוּחַ שֶׁיִּזְכֶּה לִרְאוֹת אֶת הַמָּשִׁיחַ.
בֵּין אֵלּוּ לְאֵלּוּ
אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶת אֲנִי
שֶׁל עִיר הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בְּטַבּוּר הַדָּתוֹת ...
...
לִזְכֹּר,
לְהַעֲנִיק מֵאַהֲבָתִי
כְּמוֹ קָטַרְזִיס -
קָטַרְזִיס יְרוּשַׁלְמִי קָדוֹשׁ.

אם קודם, בשיר 'קטרזיס' הזדהה המשורר עם ההיסטוריה של העם, הרי בשיר הבא, "ירושלים" הוא מוסיף כמספר עגנוני רב שנים וימים משהו מנדבכי התרבות שלנו - את הפן הספרותי. פאלק לוקח אותנו למרחבים שבין בית הסופר, אשר בעיר העתיקה לבית הסופר, אשר בבית העם בירושלים.

יְרוּשָׁלַיִם
(בֵּין הָעִיר הָעַתִּיקָה וְבֵין בֵּית-הָעָם)

סִמְטָה אֲרֻכָּה, אֲבָנִים עַתִּיקוֹת שֶׁל אַלְפֵי שָׁנִים,
חשֶׁך יְדִידוּתִי הַמְּלַוֶּה אוֹתִי בַּדֶּרֶך אֶל בֵּית-הַסּוֹפֵר
לִפְגּשׁ שֻׁתָּפִים לִדְבַר עֲבֵרָה,
רֵעִים לִדְבַר אָמָּנוּת.

...

הַיּוֹם,
שִׁבְעַת אֲלָפִים וְשָׁלֹשׁ מְאוֹת יָמִים אַחֲרֵי,
בְּמָקוֹם אַחֵר,
בְּטַבּוּרָהּ שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר,
עֲדַיִן בְּבֵית-הַסּוֹפֵר (מִשְׁכָּן חָדָשׁ),
הִתְכַּנְּסוּת חֲדָשָׁה,
...

הַבִּטּוּי אוֹתוֹ בִּטּוּי,
וְרַק שַׂעֲרוֹת הַזָּקַן, מִשּׁוּם מַה, זָרְקָה בָּהֶן הַשֵּׂיבָה.

בשיר האחרון בשער זה, בספר בו עובר המשורר מטמורפוזה מלאה ומתגשם חלומו להיות לירושלמי למרות שלא נולד בה, בשיר "חושך סימטתי", הרי הוא נמצא במין חלום מיסטי, שיש בו עקבות מין העבר לצד הקדושה המיוחדת (שאולי יכולה להיות גם בצפת) אך מתברר שהיא ירושלמית ממש. המשורר מזדהה עם הקדושה הזאת, עם ייחודיות של המקום.

חשֶׁך סִמְטָתִי

סִמְטָה אֲרֻכָּה מִמֶּנָּה מִתְפַּצְּלוֹת גַּם אֲחֵרוֹת,
...
אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת שָׁם מֻנָּחוֹת
לִפְנֵי פִּתְּחוֹ שֶׁל כָּל בַּיִת.
קָשֶׁה מֵעֲלֵיהֶם לְטַפֵּס.
הַאִם זוֹ צְפַת,
אוֹ הָעִיר הָעַתִּיקָה זוֹ בִּירוּשָׁלַיִם,
אוֹ כְּפַר יְוָנִי, אִיטַלְקִי -

המשיחיות אצל פאלק אינה נגמרת, היא אפילו מקבלת צבעים מקומיים מאד וטבולה בגוונים של יומיום, וזה יוצר קוקטייל מיוחד: בספר הבא "משקעים של קפה", 2001, אנו פוגשים את ירושלים כבר בשיר הראשון "בדרכים" עמ' 9. בשיר זה המשיח עושה דרכו לכיוון ירושלים (מלטרון), אך מתברר שגם הוא אינו מגיע אליה "כי אין די שיבה בזקנו". במילים אחרות, נראה שגם הוא לא עבר מספיק מהמורות, מספיק מבחנים כדי שיוכל להיקלט אליה, או שמא היא עדיין לא מוכנה למשיח האמיתי.

בַּדְּרָכִים

רָאִיתִי אֶת הַמָּשִׁיחַ עוֹשֶׂה דַּרְכּוֹ
מִלַּטְרוּן לִירוּשָׁלַיִם

...

רָאִיתִי אֶת הַמָּשִׁיחַ
מְסוֹבֵב רֹאשׁוֹ, מַבִּיט מַעֲלָה וְלַצְּדָדִים
סוֹקֵר אֶת הָאֲנָשִׁים
עוֹשֶׂה תְּנוּעַת הַשְׁלָמָה בְּיָדָיו
פּוֹנֶה לְאָחוֹר
מוֹתִיר עֵינָיו לְהִכָּבוֹת שֵׁנִית
חוֹזֵר לִמְעוֹנוֹ הַמְּעָרָתִי
הַמֻּסְתָּר מֵעֵינֵי בְּנֵי תְּמוּתָה.

כַּנִּרְאֶה שֶׁעֲדַיִן אֵין דַי שֵׂיבָה בִּזְקָנוֹ.


נדמה לרגע, שגם העיר צריכה להיות ראויה למשהו גדול ממנה, למשיח, כדי שייחוד המיוחל יתרחש. אמירה זו מאפשרת אחר-כך להתייחס בביקורתיות לאשר קורה בעיר, כפי שנראה בהמשך.

בספר "שבעה ימים של זעם" השיר "חוט דק" בעמ' 20, מתאר עקבות קשים של פגוע בירושלים, ליד קפה קפית. כאן מובן פן אחר, פן אכזרי של האקטואליה והשנאה בין אנשים ועמים המביאה את תוצאותיה הקשות.

ניתן לומר שלאחר שהמשורר הפך לחלק מהעיר, מותר לו ככזה להביע ביקורת על מה שקורה בה, מתוך כאב, מתוך אהבה חזקה אליה.

הספר הבא שיוזכר במאמר זה, "רוכסנים של סתיו" 2006, כולל בתוכו לא פחות מחמישה שירים שבהם המשורר יכול לעשות חשבון נפש, לבטא את שעל ליבו על העיר שכה יקרה לו.

חֲטָאִים

הַחֲטָאִים בִּירוּשָׁלַיִם אֵינָם כְּכָל הַחֲטָאִים
הֵם נַעֲשִׂים תַּחַת עֵינוֹ הַפְּקוּחָה
שֶׁל מַשְׁגִּיחַ עֶלְיוֹן
וְאִם הוּא אֵינוֹ אוֹסְרָם
סִימָן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם נִימָה קְטַנָּה
שֶׁל הֶתֵּר מִן הָרָשׁוּת.

הַחֲטָאִים בִּירוּשָׁלַיִם אֵינָם כֹּה חֲמוּרִים
הֵם נַעֲשִׂים בֵּין אֲבָנִים קְדוֹשׁוֹת
מוּל זְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ הָאֱלֹהִית
מִתַּחַת לַיָּרֵחַ שֶׁל מַלְאֲכֵי שָׁרֶת
קָרוֹב לְמָקוֹם מְקֻדָּשׁ זֶה אַלְפֵי שָׁנִים.

לָכֵן הַחֲטָאִים בִּירוּשָׁלַיִם אֵינָם כֹּה נוֹרָאִים
הַבְּגִידוֹת הִנָּן בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם
הַגְּנֵבוֹת בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמָיָיא
הַמַּכּוֹת בָּאוֹת לְתַקֵּן עוֹלָם
וְלַשֶּׁקֶר הַרְבֵּה רַגְלַיִם נוֹעֲלוֹת נַיְקִי מְשֻׁבָּחִים.

כִּי הַחֲטָאִים בִּירוּשָׁלַיִם נִתָּנִים לְמִקּוּחַ
אֶפְשָׁר לְשַׁלֵּם כֹּפֵר מַתְאִים
לָתֵת צְדָקָה מְכֻבֶּדֶת,
וְאִם גַּם זֶה לֹא יַעֲזֹר
נִתָּן בִּשְׁעַת בֵּין הָעַרְבַּיִם
לְהַזְמִין אֶת אֱלֹהִים לְשִׂיחַת הַבְהָרָה
בְּפָּאבּ, עַל כּוֹס שֶׁל בִּירָה יְהוּדִית כְּשֵׁרָה,
וְלֹא טֶקִילָה,
וּלְשַׁכְנֵעַ אוֹתוֹ שֶׁ -

הַחֲטָאִים בִּירוּשָׁלַיִם אֵינָם כְּכָל הַחֲטָאִים.

השיר חטאים בעמ' 37, מונה את החטאים שיש בירושלים ועוצרים מבעדה להיות מושלמת. המשורר מרשה לעצמו, לאחר שקיבל אומץ בהיותו חלק מהעיר החשובה, לקרוא לאלוהים לשיחה על המתרחש. והנה בשיחה הזו, הוא מעט סלחן, ולא מבקש עונש לעיר, כי אם סלחנות והבנה, כי הייחודיות והקדושה שבה מאפרים לשפוט אותה אחרת.

ומה יותר הגיוני לאחר דיון עם אלוהים אם לא לראות "משיח תמהוני במדרחוב הירושלמי, כפי שהוא מופיע בשיר "הסתערות" בעמ' 48.

המשיחיות והרומנטיקה מתחברות זו לזו: כעת מרגיש המשורר שעשה את שלו והאהובה "בשר ודם" שהופיעה בשיר שבספרו הראשון, צריכה לחלק את מקומה עם אהבה נוספת, האהבה לעיר. כך זה בשיר "אהבה ירושלמית" בעמ' 81, שבסיומו מביעה הכותב את רצונו, שעם מותו יקבר בעיר הזו.

אַהֲבָה יְרוּשַׁלְמִית

מוּזָר לִכְתֹּב שִׁיר אַהֲבָה לְעִיר
אֲבָל זוֹ עִיר שֶׁל מַלְאָכִים
רוֹקְדִים מֵעַל חוֹמוֹת מֵעַל גַּגּוֹת
וְשֶׁל מִינֵי קְדֻשּׁוֹת שׁוֹנוֹת אֲשֶׁר חֻבְּרוּ יַחְדָּו:
בָּתֵּי עָלְמִין בְּכָל פִּנָּה
לְצַד חַדְרֵי מְנוּחָה לְכָל חוֹלֵם
...

אֲנִי שָׂמֵחַ לְחַבֵּק אוֹתָךְ יוֹם יוֹם
כְּפִי שֶׁאֲנִי צָמֵא שֶׁיְּחַבְּקוּ אוֹתִי
שֶׁיְּנַשְּׁקוּ מִצְחִי אֲשֶׁר מַקְרִיחַ
וְיִזְכְּרוּ שֶׁמֵּאֲחוֹרָיו, עָמֹק בִּפְנִים
יֵשׁ זִכְרוֹנוֹת וּרְגָשׁוֹת
מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁלָּךְ.
אוּלַי לָכֵן אֲנַחְנוּ מַתְאִימִים
וּמִי יִתֵּן שֶׁגּוּפָתִי בְּתוֹךְ חִכֵּךְ
בְּבוֹא הַיּוֹם
כָּאן
תִּטָּמֵן.

ובשיר "ויש אומרים" בעמ' 83, שיר בו כל אחד מהדוברים באירוע ספרותי לכבוד העיר ירושלים מנסה לאפיין ולתאר את המשמעות של העיר לגביו, נסגר המעגל והשלג מאחד את הילדות עם העיר כפי שרואה אותה הכותב.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים

בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת מֻשְׁלֶגֶת
יָשַׁבְתִּי בַּכֻּרְסָה בְּחֶדֶר מְחֻמָּם
...
עַל רַגְלַי מֻנָּח הָיָה מַגָּשׁ
מָלֵא בְּעַרְמוֹנִים חַמִּים
בְּטַעַם עִירוֹ שֶׁל דְּרָקוּלָה
זִכְרוֹנוֹת שֶׁל יַעַר, מִזְחָלָה
נָהָר קָפוּא, יְלָדִים בְּכוֹבְעֵי פַּרְוָה.

בִּירוּשָׁלַיִם,
עִיר שֶׁכֹּבֶד הָרוּחָנִיּוּת עוֹלֶה
עַל הַשְּׁלָגִים הַמּוּעָטִים
אֲשֶׁר פּוֹקְדִים אוֹתָהּ אַחַת לְכַמָּה חֳרָפִים
בְּ"פַּרְגּוֹד" יוֹשְׁבִים מְשׁוֹרְרִים
וּמְנַסִּים לְבָרֵר
הַאִם הַיְּרוּשַׁלְמִים זָכוּ בְּמָנָה יְתֵרָה
שֶׁל שְׁכִינָה, שֶׁל מוּזָה אוֹ שֶׁל קְדֻשָּׁה.

...
וַאֲנִי נִשְׁאָר בָּעִיר הַזֹּאת
וּמְנַסֶּה כָּל יוֹם לְחַדֵּד חוּשִׁים
לִתְפֹּס עוֹד גָּוֶן שֶׁאֶתְמוֹל חָמַק מִמֶּנִּי
...
וְלַמְרוֹת גִּילָהּ וּכְמוֹ לְרִבְבוֹת מְאַהֲבֶיהָ
הִיא תָּמִיד זוֹכֶרֶת לְהַחְזִיר אַהֲבָה.

ולמרות, ואולי בגלל, הגיוון הרב שבה, שהיא מתאימה עצמה לאלו שרוצים לדור בה, לכן הוא כל כך אוהב אותה, והיא זוכרת להחזיר אהבה.

בשיר "מסעדה יוקרתית" בעמ' 85, מתוארים שוב, בצורה קונקרטית יפה, בשפת היום-יום, החיים בירושלים, הגיוון בהם, היופי שלהם.

לסיום יש להתייחס לעוד שני שירים אשר נכללו בספרו החדש של מנחם, "ליצן בסמטאות הלב", 2011, כחלק מהפרק הראשון שמוקדש כולו לירושלים. האחד, השיר "שוק" בעמ' 18, שמתאר את שוק מחנה יהודה, מקום שאולי פחות יפה ומזמין. אך בידיו של המשורר הופך אף מקום זה לייחודי, למזמין לבקר בו ולראות את מכלל הזוויות של העיר.

והשיר האחרון שיוזכר כאן, "זקנה שלי", השיר הפותח את הפרק, בעמ' 9 מתאר את מגוון האנשים שדרים יחדיו במקום המיוחד הזה, והדרך בה הם מתייחסים אליה. וכמובן שהכותב מנצל הזדמנות זו כדי להביע שוב את אהבתו, בפריסמה הכה רחבה של שיריו ושל השירים על עיר-הקודש והחול, ירושלים.

זְקֵנָה שֶׁלִּי
מאת: מנחם מ' פאלק

הַנַּעַר כָּעַס:
עִיר קָשָׁה הִיא זֹאת, יְרוּשָׁלַיִם.
כֻּלָּהּ מְלֵאָה עֲלִיּוֹת וּמוֹרָדוֹת
קְמָטִים קְמָטִים הֵם רְחוֹבוֹתֶיהָ
פָּנִים זְקֵנוֹת ...

...

סוֹגְרִים רְחוֹבוֹת בְּשַׁבָּת
וּמְקוֹמוֹת הַבִּלּוּי מְעַטִּים הֵמָּה.

וְהָאִשָּׁה הִתְרַגְּזָה:
הָעִיר כֻּלָּהּ בָּתִּים יְשָׁנִים

...

חֲדָרִים קְטַנִּים לְלֹא מִרְפָּסוֹת.
אֵיךְ אֶפְשָׁר כָּךְ לָגוּר כָּאן.

....

וַאֲנִי
שָׂמַחְתִּי לְהִסְתּוֹבֵב בַּסִּמְטָאוֹת
לְסַיֵּר בְּבֵית רָחֵל
וּבֵית עַגְנוֹן וְהַזָּז, אָנָה טִיכוֹ וּבָתֵּי סַיְידוֹף
לְהַשְׁלִים בֵּין יָשָׁן לְחָדָשׁ
לְהַבִּיט בַּחוֹמוֹת שֶׁל הָעִיר הָעַתִּיקָה.

...

כֵּן, אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַזְּקֵנָה הַזֹּאת
שֶׁקִּמְטֵי רְחוֹבוֹתֶיהָ אוֹמְרִים שִׁירָה
שֶׁמִּדְרְכוֹתֶיהָ רָאוּ עַם מִתְעוֹרֵר מִתַּרְדֶּמֶת הַגּוֹלָה
שֶׁפָּנָסֶיהָ הִבִּיטוּ גַּם בַּגְּבִירִים וְגַם בָּאוֹהֲבִים הַמְּחֻבָּקִים
הָעִיר שֶׁחִבְּרָה לָהּ יַחְדָּו עָבָר עִם הוֹוֶה
וְהִסְכִּימָה שֶׁאֹמַר שְׁבָחֶיהָ בְּרַבִּים.

לָכֵן זוֹ עִירִי
לָכֵן זוֹ גַּם יְרוּשֶׁלִּי


- הכינוי ירושלי לקוח משירו של בלפור חקק "ירושלים", מתוך: מצב החומר מצב הרוח, עמ' 39, 1998

דרך ארוכה עבר המשורר ברומן הייחודי שלו עם העיר ירושלים. זו דרך שהחלה במונח ערטילאי של העיר שפגש בגולה, דרך הכרות הדרגתית ומעמיקה עם העיר וחיבורי לעבר, לעם, לכאן ועכשיו עד לכדי תחושה של הפיכתו לאבן מאבני העיר. ורק אז הוא יכול לבקר את המתרחש בה בעין אוהבת, בכוונת תיקון, בהתמזגות מוחלטת עד לכדי הרצון שבבוא היום יוכל להיקבר בה.