בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
המהדורה האחרונה של העיתון ''ניוז אוף דה וורלד''. סופו של צהובון [צילום: AP]
|
|
|
|
האם עיתון יכול להצהיב עצמו לדעת?
|
"ניוז אוף דה וורלד" נסגר כי מנהליו ועורכיו חצו קו אדום ● במירוץ המטורף להשגת סקופים, בעידן שבו למילה הכתובה כבר אין ערך, וה"ניו מדיה" הפכה את הצהוב ל"סטנדרט" והמילה הכתובה, השקולה והאחראית הפכה להיות חריגה בעידן הזה - מישהו שם במערכת הצהובון הכי מפורסם בעולם איבד את הבלמים
|
החלטתו של איל העיתונות רופרט מורדוך לסגור את הצהובון הפופולרי "ניוז אוף דה וורלד", עשויה להירשם כאחד האירועים היותר מכוננים שקרו בעולם התקשורת בעשורים האחרונים. "ניוז אוף דה וורלד" נסגר כי מנהליו ועורכיו חצו קו אדום. במירוץ המטורף להשגת סקופים, בעידן שבו למילה הכתובה כבר אין ערך, וה"ניו מדיה" הפכה את הצהוב ל"סטנדרט" והמילה הכתובה, השקולה והאחראית הפכה להיות חריגה בעידן הזה - מישהו שם במערכת הצהובון הכי מפורסם בעולם איבד את הבלמים. אין ספק שמי שעוסק בתקשורת ומבין את שליחותו, חייב לנקוט באמצעים שונים, מקוריים וחכמים כדי להשיג מידע. הסתמכות על מקורות רשמיים מייצרת עיתונות משעממת, סטנדרטית, שאין לה סיכוי לשרוד. "הדלפות", קבלת חומרים בדרכים לא קונבנציונליות, הקלטות סתר, שימוש בגורמים שונים שיודעים מה קורה במקום מסוים כדי לספר את הסיפור - הכל קביל, מקובל ונעשה. לא תמיד העיתונות מקבלת מחמאות על כך, לא תמיד העיתונאים שחושפים תחקירים זוכים להערכה רבה. כלי תקשורת כמו "ניוז אוף דה וורלד" ועיתונים רבים בעולם מואשמים בהאשמות חמורות, מטילים עליהם אחריות כבדה לתרחישים מסוימים, וגם זה עדיין נסבל. אז ישאל הקורא, ובצדק, למה שורה של מעשים שהם על גבול ה"אפור" מקובלים, ומדוע האזנות סתר נחשבות בבחינת חציית גבול? התשובה לכך היא מורכבת. ראשית, יש מוסכמה בכל העולם ובוודאי גם בישראל, שהעיתונאי, והעיתונות בכלל, אינם מעל לחוק ואינם מחוץ לנורמות בחברה שבה הם חיים. בעידן החדש של המדיה הפתוחה, המאפשרת לדעת כל-כך הרבה דברים, העיתונות אינה מעל לחוק ואינה מחוץ לקונצנזוס של החברה אותה היא משרתת. חופש הדיבור הוא רכיב אחד בדמוקרטיה שצריכה לאפשר לתקשורת לממש את זכות הציבור לדעת, אבל למשפט זה יש גם צד שני: אין חובה של הציבור לדעת הכל. אין חובה של אנשים פרטיים להיות חשופים להאזנות סתר שחושפות את הפרטים האינטימיים ביותר של אנשים, פרטייים או ציבוריים, מבלי שהם מודעים לה. המקרה של "ניוז אוף דה וורלד" צריך להיות מוסבר ומתוקשר, לא בגלל שמחה לאיד, אלא כדי לעשות סדר במוחם של עיתונאים ואנשי תקשורת צעירים וצעירים פחות. אלו צריכים להפנים שגם אם הם חיים במציאות שבה הגבול בין אינטרסים מסחריים לבין תכנים מערכתיים מטושטש ביותר, גם שם יש קווים אדומים. גם אם בעל-הבית משדר מסר שככל שנהיה צהובים יותר נהיה טובים יותר או רווחיים יותר - גם אז צריכים לקום בעלי המצפון ולומר: עד כאן. משול הדבר גם בזירת הקרב, כאשר מלמדים חיילים לסרב לפקודה בלתי מוסרית ובלתי חוקית בעליל. זה לא קל, זה לא פופולרי, זה יכול לדרוש גביית מחיר אישי. אבל אי-אימוץ כללים אלו מביא לתוצאה חמורה יותר. כמה מאות עובדי "ניוז אוף דה וורלד" הולכים הביתה ללשכת העבודה.
|
|
ויקיליקס. שבר קוד אתי [צילום: AP]
|
|
|
ומה בישראל? בישראל המציאות קצת יותר מורכבת. יש תהליך אינסופי של הצהבת הכותרות והמידע שהציבור מקבל, אבל בישראל אין צהובונים. נהפוך הוא, בשנים האחרונות נשמעו טענות חוזרות ונשנות כלפי העיתונות, ונאמר עליה כי היא "אתרוגית" בתחומים מסוימים, בעיקר בטיפול בפרשיות פוליטיות, פרשיות שחיתות. בשנות ה-90 הייתה פרשת קו 300 שבעקבותיה נסגר העיתון "חדשות" לזמן קצר. לפני שנתיים סערה המדינה בעקבות פרשת ענת קם. אלו הן סוגיות שקשורות ליחסי צנזורה וכלי התקשורת, סוגייה שהיא ספציפית לישראל ואינה מעניינת את העולם הרחב. ויכולה גם להישאל השאלה: או קיי, האזנות סתר אינן חוקיות, זה בסדר. אבל איזה נזק הן גרמו בפועל? מלבד מבוכה וחדירה לפרטיות, שום דבר. לא ברור גם אם חלק מאותם 4,000 מקרי ההאזנות באו לידי ביטוי בדרך כלשהי. מדובר כאן במציצנות לשמה, שאין לה שום הצדקה, גם לתחקיר העיתונאי הכי צהוב שיהיה. גם ההדלפות של ויקיליקס לא גרמו בסופו של דבר נזק לאף אחד מלבד מבוכה, אבל הן שברו קוד אתי בלתי כתוב שהיה קיים משחר ימי הדיפלומטיה: דיסקרטיות בשיחות בין מדינאים וחשיפת עמדות שבסופו של דבר משנות מציאות, גם אם בנקודת זמן מסוימת מי שאמר אותן התבטא בצורה אחרת. אבל פרשת ויקיליקס הפכה להיות מעין סמל, טראומה של כל מי שעוסק בדיווח חדשותי. היא אולי גם לימדה פרק אחד או שניים בצד המדליף, על שמירת חומר סודי ומניעת הדלפתו. דווקא בגלל ששתי התשובות לשאלות שהעלו קודם, במציאות שבה כל אחד יכול להיות עיתונאי לכאורה ולדווח על הכל, יש מסגרות של כלי תקשורת, יש קהילות של אנשי מקצוע בתחום התקשורת ששם הקווים ברורים והם מוכנים לשכב על הגדר כדי לא לחצות את הקווים. אם לא תהיה קהילה כזו, מוסד העיתונות כולו נתון בסכנה. יש מספיק גורמים במוסדות המחוקקים, בקרב פוליטיקאים ואינטרסנטים שחיפשו כל דרך להצר את צעדיהם של כלי התקשורת בעידן החדש. מקרים כמו "ניוז אוף דה וורלד" הם קו אדום שהעיתונות צריכה לסמן לעצמה, לפני שאחרים יעשו זאת במקומה.
|
|
תאריך:
|
10/07/2011
|
|
|
עודכן:
|
10/07/2011
|
|
יהודה קונפורטס
|
האם עיתון יכול להצהיב עצמו לדעת?
|
|
מאות רבות של מקבלי גמלת הבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי אינם מקבלים, במשך שנים, פטור מתשלום אגרת רשות השידור (אגרת הטלוויזיה) או לפחות הנחה כלשהי, ומשלמים תשלום מלא בדיוק כמו מיליונר מהרצליה-פיתוח. כל זאת בשל תקנות ישנות של רשות השידור הקובעות כי מקבל גמלת הבטחת הכנסה זכאי לפטור מלא מתשלום האגרה, בתנאי שהיה זכאי להבטחת הכנסה בחודש דצמבר 2002 והחל מחודש מאי 2004 לא הייתה לו הפסקה בזכאות לגמלה לתקופה של שישה חודשים רצופים או יותר.
|
|
|
קשה להבין מאין התלקח פתאום הקרב הישן נושן על נוסח ה'יזכור', כאילו קמו לתחייה שנות ה-50 של המאה הקודמת.
|
|
|
במאמרה, "מדינת הלכה למעשה", קובלת מרב מיכאלי, ובצדק רב, על התפרקות המדינה, אשר אצלה סמכויות יסוד (כגון שפיטה ועיצוב דמות המדינה) לרבנים, מסמכותה. אך התפרקות המדינה מסמכותה לא באה לידי ביטוי אך ורק באצילת סמכויות שהן מטבעה של המדינה לאחוז בהן - לרבנים. התפרקות המדינה מסמכותה באה לידי ביטוי גם בהאצלת סמכויות של שיטור ושלילת חירות למערכת הכפייה הפסיכיאטרית.
|
|
|
פרשת מעצרו של אילן גרפל במצרים הוכיחה פעם נוספת עד כמה רחוקה המציאות המזרח תיכונית מן הפנטזיות האוטופיסטיות של הנשיא האמריקני, אובמה: בתוך חודשים ספורים, הפכה מצרים למדינה ששולט בה כאוס מוחלט, עם כלכלה קורסת, חונטה צבאית אנטי-ישראלית המפלרטטת עם חיזבאללה וחמאס ועומדת בפני גל איסלאמי חזק המאיים לשטוף את המדינה. כל הפנטזיה השמאלנית על "אביב העמים" ומראות נוסח קריסת הקומוניזם ב-1991, הופרכו כלא היו.
|
|
|
בעוונותי הרבים, אני משתמש באוטובוסים בתל אביב. מה לעשות, אף אחד אינו מושלם. היום (א', 10.7.11) יש לי סיבוב ארוך למדי, המתחיל בביתי ברחוב בלוך, נמשך ברחוב חומה ומגדל, עובר לאזור איצטדיון בלומפילד, משם לסביבת מגדל שלום, הלאה לכפר המכביה וחזרה הביתה.
|
|
|
|