הפנטזיה האמריקנית והמציאות המזרח-תיכונית

פרשת מעצרו של אילן גרפל במצרים הוכיחה פעם נוספת עד כמה רחוקה המציאות המזרח תיכונית מן הפנטזיות האוטופיסטיות של הנשיא האמריקני, אובמה: בתוך חודשים ספורים, הפכה מצרים למדינה ששולט בה כאוס מוחלט, עם כלכלה קורסת, חונטה צבאית אנטי-ישראלית המפלרטטת עם חיזבאללה וחמאס ועומדת בפני גל איסלאמי חזק המאיים לשטוף את המדינה. כל הפנטזיה השמאלנית על "אביב העמים" ומראות נוסח קריסת הקומוניזם ב-1991, הופרכו כלא היו.

הבגידה של אובמה במובארק טלטלה את המזרח התיכון ויצרה עוגן של אי-יציבות. המצב הנוכחי הוא, שאם מצרים לא תקבל מן המערב תזרים מזומנים בלתי-מוגבל לייצוב כלכלתה, היא תקרוס אל אנרכיה מוחלטת ועלולה ליפול כפרי בשל בידי ציר הרשע החדש של אחמדינג'אד, צ'אבז, משעל ונסראללה, אגב הקמת תאי אל-קאעידה פעילים בחצי האי סיני. כל מי שרואה איך דרום אמריקה הופכת לאט לטריטוריה אירנית בהשראת האחים קסטרו ובגיבוי ונצואלה הקומוניסטית, מבין שהתסריט הזה איננו מופרך.

אולם הבעיה הגדולה לא פחות מכך נעוצה בעובדה שיש מי שמבקש להחיל את הניסוי הזה על ישראל. הטקטיקה המהפכנית של אובמה עברה מ"שתי מדינות לשני עמים", סיסמה שנתניהו הסכים לה, ל"קווי 1967". עם רוח גבית מהנשיא פרס ומגוון אנשי רוח וקצינים בישראל, מופעל לחץ על ישראל להסכים לנסיגה לגבולות ה-4 ביוני 67' "עם חילופי שטחים הדדיים". ארבע המילים האחרונות האלה הן בגדר סיסמה ריקה. הפלשתינים מוכנים לחלופין של 5 אחוזים, פלוס מינוס. משמעות הדבר היא נסיגה מ-95 אחוז משטחי יו"ש, חיסול ההתיישבות, ביתור ירושלים והפקרת השטחים המפונים למאבק בין פתח לבין חמאס, אשר לפי תקדים עזה וההינתקות, ניתן לנחש מי עלול לנצח בו.

הרעיון של מדינה פלשתינית דמוקרטית לצד ישראל יכול להיגמר בדיוק כמו מצרים: אבו-מאזן במעצר, בכירי אש"ף בורחים לחו"ל, ההמון מריע לחמאס ומוקמת ממשלה אנטי-ישראלית בגיבוי אירן וגרורותיה, עם תקציב אדיר המגיע מטהרן.

אובמה, אולי אחד הנשיאים הכושלים בתולדות ארה"ב מאז ג'ימי קרטר שהפקיר את השאה הפרסי לטובת חומייני והמולות, מבקש מנתניהו להיכנע לחיזיון אוטופי שנכשל בדיוק במדינה שבה נשא נאום מרשים על דמוקרטיה וזכויות אדם. הוא מקבל גיבוי מיו"ר האופוזיציה, ציפי לבני, ומגורמים נוספים במערכת הפוליטית הישראלית. במצב הנוכחי, הפלשתינים אינם זקוקים כלל להצבעה על מדינה באו"ם בספטמבר. הם יכולים פשוט לבקש את אימוץ תוכנית אובמה, להציב דרישה ליישומה ואז לקבוע תאריך מוסכם שבו יוכרז על מדינה פלשתינית על בסיס המתווה האמריקני. ארה"ב לא תוכל להתנגד לתוכנית של עצמה. לנתניהו אין ברירה אלא להתנגד לנוסחה החדשה של קווי 67'. מדובר במלכודת שמובנת לכל מי שמכיר את המהפכנות השמאלנית שאובמה מייצג.

לנין, אחד הגאונים הגדולים ביותר באסטרטגיה פוליטית, לא עלה לשלטון בזכות הסוציאליזם שלו. הוא פשוט הבטיח שלום לרוסיה המותשת ממלחמה. הדרישה הפופולרית לשלום הכניסה לקרמלין את הקומוניזם, לא התביעה לדיקטטורת הפרולטריון. אובמה מכניס את רעיון המדינה הפלשתינית דרך הדרישה לקבלת קווי 67'. הוא לא צריך לתמוך בהכרזה חד-צדדית באו"ם אלא לקדם תוכנית שבפועל תוביל לכך.

בישראל יש, לפי שעה, רוב גדול שתומך בנתניהו. איש באופוזיציה לא מעוניין כרגע בבחירות, משום שהן יהיו צילום של המצב הקיים. אבל תוכנית המעבר של אובמה, מעבר למדינה פלשתינית בדרכים שאינן בוטות כמו הכרזה חד-צדדית, תפעיל לחץ על הציבור. יש מי שמפמפם ללא הרף את התסריט על סנקציות כלכליות ומצור על ישראל. זה לא מגיע רק מגדעון לוי, אלא גם מפטרונו לשעבר, שמעון פרס. יש מי שמקווה שלנתניהו יקרה מה שקרה לשמיר: לחץ חיצוני שיביא לבחירות ואז לעליית ממשלת שמאל עם רוב דחוק של שני מנדטים בלבד.

הימין בארץ צריך להיערך לתסריט כזה. מעמדם של סרקוזי, ברלוסקוני ומרקל - רעוע, וגם השמרנים בבריטניה תלויים בשמאל הליברלי. הרפובליקנים בארה"ב לא מצליחים להיערך מול אובמה, והסיכוי שהנשיא האמריקני יזכה בקדנציה שנייה לא נראה כל כך תלוש. ישראל עלולה להיאבק על זכות קיומה והלגיטימציה שלה, ואף לשלם על כך מחיר יקר. מובן שלבורגנות הישראלית אין אינטרס במאבק שכזה. להמוני העם ברור כי הדבר הכרחי. אם לא יכינו את הציבור לתסריט כזה, ממשלת לבני-דרעי-רמון-לפיד עוד תקום לבטח על אצבעותיהם של דב חנין ואחמד טיבי.