קולינריה עם נוסטלגיה

הדברים אמורים בפגישת המחזור הכיתתי שלנו, בוגרי בית הספר היסודי "לדוגמא" בתל אביב, שאותה אנחנו, בני 70 פלוס, נוהגים לקיים, מעת לעת, באחד מבתי הקפה האהובים עלינו. הפעם נפל הפור על "קפה ארטיזנל" - אי קטן של שלווה ורוגע, בליבו של מרכז מסחרי צנוע, בשכונת נווה מגן ברמת השרון (רחוב התומר 28), שאינו אלא פינת חמד של ממש, הממוקמת בתוככי חצר פורחת, על-רקע של פרדס פסטורלי, מניב פירות מימים עברו.

כבוגר "לה נוטרה" - אם הקונדיטוריות של עיר האורות - בחר הבעלים, אסף לוי, לעצב את הנכס שלו, בן תשע השנים, בסגנון של בית-קפה פריזאי מובהק, כשלצורכי אפייה הוא מקפיד להשתמש בחומרי-גלם טבעיים ומקוריים בלבד.

מעלים באוב

וכך, באווירה הפסטורלית שזומנה לנו - בסך-הכל עשרה מבוגרי המחזור - התפקדנו על כורסאות-עור נינוחות ומפנקות, מסביב לשולחן אובלי וגדול-ממדים, דרוכים וקשובים איש לאוזני רעהו לשעבר.

עם יד על הלב, צריך להודות, כי אל מול פינוקי הקולינריה, שהוצעו לנו בשפע רב כל-כך, עורר בנו המפגש הנוסטלגי אסוציאציות מאוד לא נעימות עם ימי הצנע המבחילים, שהיו מנת-חלקנו לפני שישה עשורים, ושעליהם נאלצנו לגדול בשחר-נעורינו. בלא ערגה של ממש העלינו באוב את אותו קיוסק עלוב, שהיה ממוקם בסמוך לבית הספר, ושממנו נהגנו לרכוש, בהפסקות שבין השיעורים, את מה שאמורים היו להיות, בעצם, עוגות ורקיקים. אלא שאלה לא היו אלא חיקויים עלובים ודלים - בסגנון קולינרי של ימים אפורים; עם הרבה מאוד צבע ועם מעט מאוד טעם ואיכות.

המפץ הגדול

את המפגש הנוסטלגי שלנו המשכנו, להבדיל אלף-אלפי הבדלות, בארוחת-בוקר חגיגית של שקשוקה, עם סלט-ירקות ערבי, קצוץ דק-דק, בליווי לחם כפרי, תוצרת בית, ומיץ-תפוזים סחוט במקום. הספתח, צריך להודות, היה ממש לעניין, ובניגוד מוחלט לטראומת העבר שספגנו, כשאת מלאכת הקולינריה המושלמת השלימה עוגת-גבינה מהממת, עשויה בידיו האמונות של הקונדיטור לוי.

היה זה אספרסו כפול ודומיננטי שהמריץ ודירבן אותנו להמשיך בשיחה הקולחת שלנו, שהתארכה אל מעבר לשלוש שעות תמימות. ואז, בהגיע סופו של מפגש הפטפטת, חזרנו, בלית ברירה, לחיק המציאות היומיומית. היה זה מרגע שהמלצרית האדיבה שלנו גבתה מכל אחד מאיתנו תשלום אישי של 90 שקל, כולל תשר של 15% על שירות קשוב וענייני.