חוק איסור החרם - לא שכחנו משהו?

צפייה בערוצי התקשורת והאזנה להתבטאויות באשר ל"חוק נגד החרם" מעלות תחושה של דז'ה-וו, תחושת תלישות ותהייה באשר להיגיון המכתיב את ההתבטאויות.

איננו באים בטענות דווקא לאמצעי התקשורת. מרביתם של הללו ידועים בגישתם השמאלנית הרדיקלית ובמסעם הבלתי מתפשר לסילוק השלטון הנוכחי והמלכת אנשיהם במקום. אין חדש במחלקה זו. התהייה באה דווקא לשמע התבטאויות של אנשים הנחשבים לשקולים והגונים. נראה כי פחד התקשורת נפל עליהם. גם אלו המשוכנעים כי יש צורך בחקיקה נגד החרמות נגד מדינת ישראל על-ידי ישראלים, מגמגמים ואף נסוגים מתמיכתם הפומבית בחוק.

ראו מקרה יו"ר הכנסת ראובן (רובי) ריבלין. אין לנו כל מושג בתורת ז'בוטינסקי אשר על הדרה נתלה ריבלין, אך אנו יודעים מעט באשר למיצוב "קיר הברזל" המפורסם של מנהיג הרוויזיוניסטים המיתולוגי. נראה לכם, לאור תזת "קיר הברזל", כי ז'בוטינסקי היה משלים עם חרם מקעקע קיום מדינת ישראל בלא שהיה יוצא בתגובה חריפה שכנגד? ומכאן, האין שיקולים זרים מדריכים את ריבלין ודומיו? ריבלין הלא נתלה מצידו גם על עצותיו של היועץ המשפטי לכנסת אשר שיקוליו, איך נתבטא בעדינות, שנויים במחלוקת עמוקה.

אין כל ספק כי מוטב לחוק נגד החרם שלא היה בא לעולם. אך בעולמנו לכל פעולה יש תגובה. לפעולה קיצונית, אלימה, מקעקעת סיכויי קיומה של מדינת ישראל, חייבת לבוא תגובה שכנגד מתאימה. החוק נגד החרם הולדתו בצורך שנוצר לתגובה, החוק אינו יזום, הוא מגיב על מצב נתון, הוא מגיב על חרם פסול שכבר הושת ומתגלגל.

נראה כי קיימים אלו ממנהיגינו (ריבלין כבר אמרנו?) שאין להם מושג ירוק מהי דמוקרטיה. לגבי האינטלקטואלים שלנו אנו כבר הרמנו ידיים, הללו מרחפים בעולם שכולו טוב ואין להתייחס ברצינות לטיעוניהם. או כפי שגרס ג'ורג' אורוול: "רק אינטלקטואלים יכולים להיות כה טיפשים" (בתחומים שאינם התמחותם) ואנו מסכימים עימו.

מהות אופייה של הדמוקרטיה היא "חיה ותן לחיות". זוהי תמציתה של הדמוקרטיה כאשר אנו מזקקים אותה עד ראשה במשפט אחד ועל רגל אחת. דהיינו, במשטר הדמוקרטי אינך אמור (והדברים נעים מעוון ועד הפלילי) לפגוע במהלך חייו וזכויותיו של האחר - כל שתעשה, אל תפגע ותנזק את האחר.

אלא מאי, לעיתים נוצרת טרגדיה (יוונית). שני הצדדים צודקים ולשניהם זכויות ראויות מתנגשות, ולכך חייב להידון השיקול המידתי, דהיינו - קביעת הגבול שבו יותר לצד אחד לקבל את המגיע לו אך הצד השני לא יינזק באופן מוחלט או חלקי, הכל בהתאם לעניין ולחומרתו. וכאן מגיעה קביעת הצורך בפשרה מידתית בין זכויות. והיוצא מכך, אין קיימות זכויות אזרח מוחלטות ובלתי תלויות אלא שיקול הזכויות האנושיות בין צרכים לגיטימיים, לעיתים מנוגדים.

מתנגדי החוק טוענים לסתימת פיות. האם עיתונאי אשר פשק שפתיו והוציא לזותו של האחר באורח לעומתי ושקרי רשאי לעשות זאת? מחד-גיסא, חופש הביטוי הוא נשמת אפה של העיתונות בחברה דמוקרטית. מאידך-גיסא, אנו מכירים בצורך במקרים מסוימים לחסום את חופש הביטוי העיתונאי או האזרחי כאשר קיים נפגע בפועל.

המדובר באשר להוצאת דיבה. אם הכל מותר, אם חופש הביטוי הוא אבסולוטי, הכיצד גדרנו (ובדין) את חופש הביטוי וקבענו כי הוא מוגבל כבדוגמה של הוצאת דיבה? עשינו זאת באשר כלל ה"חיה ותן לחיות" הופר באורח בלתי מידתי. כך גם בחרמות קבוצתיות מאורגנות נגד זכותו של האחר לחיים תקינים, יצרניים ולפרנסה, זכות הנפגעת בלא שתרם דבר להיווצרות סיבות החרם נגדו. הלה נפגע עקב החרם ממש כפי שנפגע הלה שהוצאה דיבתו רעה על לא עוול בכפו על-ידי עיתונאי פלוני. ההבדל אינו מהותי, למעט כי חרם אישי הוא קביל, קבוצתי לא.

כאשר זכות הביטוי שהיא זכות מוקנית גורמת לנזק לצד האחר, אשר זכויותיו האזרחיות גם הן מוקנות, הרי אחת משתיים: או ששני הצדדים ייסוגו מכוונתם, או שתאוותם המופחתת של שני הצדדים תקוצץ באורח מידתי ותואם עם הצד האחר באמצעות תקנות וחוקים מגבילים.

במקרה הנדון, אשר בעקבותיו נחקק החוק נגד החרם, צד א' (השמאל הקיצוני) מנזק ביודעין ובכוונה תחילה את צד ב' (המתיישבים) בכך שמפעיל חרם קבוצתי ומסית אחרים להטלת חרם נגד קבוצה מוגדרת (חרם אישי מותר וקביל ואינו מענייננו כאן). בכך מאבד המחרים זכותו הנקודתית לחופש ביטוי חסר מגבלות.

לצורך העניין הדמוקרטי של זכאות וזכויות, אין כל הצדקה לרצונות הפוליטיים של הצדדים, הללו אין להם ואל תהיה להם השפעה על הקוד הדמוקרטי בכל האמור לנזק עקב חרמות. שהרי בל נערב בהכרח פוליטיקה ומוסר.