מבוא
בנו בן העשרים וחמש של איש תקשורת מפורסם בן חמישים ושש נקלע לחובות עתק, נפתחו נגדו תיקי הוצאה לפועל מרובים בעקבות קריסת עסקיו והוצא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ. הבן מגיש בקשה בלשכת ההוצאה לפועל לביטול הצו וכך נקבע בהחלטה הסטנדרטית: "הערבים יהיו ערבים טובים שגילם אינו עולה על 55 שנים, שכירים ומשכורתם לא תפחת מסך של 7,000 שקלים ברוטו". לכאורה, על-פי ההחלטה, במקרה ההיפותטי שהוצג, האב האמיד והבריא אינו "ערב טוב" מספיק, כל זאת מפאת גילו. המקרה הוא תיאורטי, אך החלטה זו היא ציטוט מהחלטות רווחות בהוצאה לפועל בהקשר זה. החלטה בנוסח זה מבחינה בין אנשים בהקשר לא רלוונטי ובהעדר כל הצדקה ואינה אלא ביטוי לתפיסה גילנית אשר טרם נעקרה מן השורש במחוזותינו.
חלק ראשון: רקע - עיכוב יציאה מהארץ בהוצאה לפועל
עד לתיקון 29 לחוק ההוצאה לפועל (להלן: "החוק"),
2 עיכוב יציאת חייב מן הארץ, המהווה פגיעה בזכות שהוכרה כזכות יסוד,
3 הוסדר בסעיף 14 לחוק. לפי סעיף 14, צו לעיכוב יציאה מן הארץ יינתן באם יש חשש שיציאתו מן הארץ של החייב תסכל את גביית החוב. על כן, במידה שהחייב מבקש לבטל את הצו שניתן כנגדו, עליו להמציא ערובה לכך שהמשך הגבייה לא יסוכל. על-פי רוב, משהחייב מגיש בקשה לביטול הצו, החלטת רשמי ההוצאה לפועל מתנה את יציאתו בהחתמת "שני ערבים טובים". הערבים נכנסים בנעלי החייב, חותמים על כתב ערבות לפירעון החוב ומפקידים את דרכונם, כאשר ערבותם עומדת בעינה עד לשובו של החייב לארץ.
במסגרת תיקון 29 לחוק,
4 הוסף סעיף 66א(2) ולפיו ניתן להטיל "הגבלה" על יציאת החייב את הארץ ככל שהוכרז כ"בעל יכולת המשתמט מתשלום חובותיו" כמעין סנקציה "עונשית", וללא בחינה סובייקטיבית של סיכול האפשרות לגביית החוב. את ההגבלה לפי סעיף 66א(2) ניתן לבטל על-פי התנאים הקבועים בסעיף, ובהם כשהיציאה דרושה מטעמי בריאות החייב או משפחתו, אם החייב עומד בצו התשלומים (סעיף 66ד(ג) לחוק) וכן ניתן שיקול דעת רחב לרשם לבטל את ההגבלה בכפוף למתן ערובה "אם מצא שהדבר מוצדק בנסיבות העניין" (סעיף 66ד(ב) לחוק). התניה, אפוא, בהחתמת "ערבים טובים", רלוונטית בעיקר לבקשות להסרת צו עיכוב לפי סעיף 14 לחוק. ואולם, לקביעה שגילם של "הערבים הטובים" לא יעלה על 55 שנים אין בסיס בחוק ההוצאה לפועל בהקשר של עיכוב יציאה מהארץ, והיא פרי פסיקת הרשמים בהוצאה לפועל.
חלק שני: גילנות - מהי?
"גילנות" (תרגום לעברית של המונח "("Ageism הוא מושג שהינו חדש יחסית לעולם המשפט הישראלי.
5 אחת מדמויות המפתח בפיתוח מושג זה הוא ד"ר רוברט בטלר, מי שהיה המנהל הראשון של המכון הלאומי לזיקנה בארצות-הברית. בטלר אפיין את תופעת הגילנות כאפליה נגד אנשים רק בשל גילם, בדומה לאפלייתם של אנשים בשל מינם ("סקסיזם" או "מיננות") או גזעם ("גזענות").
6
המדובר בתופעה חברתית המשקפת סטריאוטיפים שליליים אודות אנשים, כמי שהם חסרי יכולת ומוגבלים רק מפאת גילם הכרונולוגי וללא קשר למאפייניהם הסובייקטיביים. ודוק, מאמר זה מציג דוגמה לאפליה של אנשים על-רקע גיל, אשר אינו נחשב "גיל זיקנה" גם לפי ההגדרות המקובלות בהקשר זה.
7 כלומר, החלטות ההוצאה לפועל הנזכרות כאן אינן מפלות לרעה אנשים בהיותם "זקנים", אפליה הרווחת גם היא בחברה, אלא על-רקע גילם הכרונולוגי, בהיותם בני 55 ומעלה, תוך ייחוס "תכונות" או "מאפיינים" מאחדים לבני גיל זה ומעלה, הפוסלים אותם מלהיות "ערבים טובים".
הגדרת הגילנות השתכללה בהמשך וזכתה לדגשים שונים. לדוגמה, יש שהגדירו גילנות כאידיאולוגיה לשמה, בכך שהיא מהווה מערכת קוהרנטית של אמונות ואידיאות שמטרתן להוות הצדקה לאינטרסים של קבוצות דומיננטיות בחברה, כמו קבוצת המעסיקים לצרכיה, תעשיית בתי החולים והשירותים הרפואיים למטרותיה או התקשורת לשם קידום אינטרסים של שיווק ושל פרסום.
8 מאז הגדרתו הבסיסית של בטלר נכתב גם על גילנות "פוזיטיבית" בניגוד להגדרה ה"נגטיבית" המקובלת. במשמעותה ה"פוזיטיבית", גילנות הינה דעה קדומה מובנית של רחמים רק על-רקע גיל, לדוגמה, או "סטריאוטיפיזציה רגשנית",
9 גם היא בבחינת גישה חברתית לא ראויה.
הבחנה גילאית יכולה לבוא לביטוי מעשי גם בהעדפה "מתקנת", כאשר על-רקע גיל בלבד - אנשים יכולים ליהנות מהטבות כאלו ואחרות. כך, לדוגמה, חוק גיל פרישה התשס"ד - 2004 הביא לתיקון עקיף בחוק פיצויי פיטורין, התשכ"ג - 1963 ולפיו הוכרה זכאות לפיצויי פיטורין לעובד או לעובדת המתפטרים אחרי גיל פרישה.
10 במתן ההטבה לא נבחנים עושרם, מצב בריאותם או נסיבות רלוונטיות נוספות של המתפטרים, וההטבה ניתנת על-רקע גילם בלבד.
חשובה לענייננו גם הבחנה שהוכרה בהמשך להגדרתו של ד"ר בטלר אודות גילנות שהיא "ממוסדת".
11 ההיבט הבסיסי של הגילנות הוא התודעתי - הסטריאוטיפי, והרגשי - הדעה הקדומה כלפי אנשים בשל גילם. היבט נוסף הוא הפן ההתנהגותי, שביטויו הוא במעשים גילניים. גילנות ממוסדת מתארת תופעה שבה ה"ממסד" "מכתיב" התנהגות ובאמצעותה יוצר או מקבע תפיסות חברתיות מפלות על-רקע גיל. זאת, כיוון שההתנהגות המוכתבת הינה גורפת, "מקובלת" לכאורה ובעלת השפעה מרחיקת לכת על כלל הציבור.
דוגמה לגילנות ממוסדת היא חוק גיל פרישה, התשס"ד 2004, הקובע גיל פרישה חובה לעובד ולעובדת ללא קשר ליכולות, רצונות, בחירה אישית, מצב בריאותי וכדומה. החובה החלה על גברים, לדוגמה, לפרוש בגיל 67 מהווה שיקוף של תפיסה חברתית ובעצמה מבצרת את התודעה של ירידה ביכולות בגיל זה, אף שיתכן שאנשים בגילאים מבוגרים עוד יותר יוכלו לעבוד כמהנדסים מוצלחים או כאנשי מינהלה ראויים ללא כל קושי. גם ההחלטות בהוצאה לפועל נשוא מאמר זה הן בבחינת "גילנות ממוסדת", שהרי יסודן בתפיסה החברתית המייחסת תכונות לאנשים על-רקע גילם, תוך מיסודה של התפיסה החברתית בקביעה האופרטיבית, החתומה בחותם פורמאלי כשבראשה מתנוסס בגאון סמל המדינה. ואולם, על-אף מיסודה בחוק מחד, במקביל הוכרה בחוק ובפסיקה זה מכבר הבחנה לא רלוונטית על-רקע גיל כאפליה פסולה.
12 כך מועבר מסר ציבורי לא אחיד בהקשר זה.
אפליה על-רקע גיל אשר אינו "גיל זיקנה" נדונה בבית המשפט העליון בפרשת רקנט.
13 עניינו של פסק הדין, על גלגוליו בערכאות השונות, הוא הסכם עבודה קיבוצי מיוחד בין אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ לבין ההסתדרות הכללית ונציגות העובדים המשותפת לעובדי אל-על, הקובע הסדרים בדבר גיל פרישה חובה. לפי ההסכם, גיל פרישה של עובדי קרקע הוא 65 שנים, של טייסים ומהנדסים מוטסים הוא 60 שנים (כשהם רשאים להתקבל חזרה לעבודה), ואילו דיילי האוויר מחויבים לפרוש בגיל 60 ללא הקלות. נקבע עוד בהסכם, כי ניתן "לקרקע" דיילי אוויר מחמת "אי התאמה לתפקיד". פסק הדין חשף את המתח בין התפישה הגילנית לתפישה האנטי גילנית, ועל כך נכתב בהרחבה.
14
בפסק הדין בדיון הנוסף נקבע, כי המדובר באפליה פסולה על-רקע גיל המגעת כדי פגיעה בתקנת הציבור המצדיקה בטלות הוראות ההסכם הקיבוצי. דעת הרוב ייצגה עמדה שהיא בכללה אנטי גילנית, והנשיא (כתוארו אז) ברק לא חסך מלים ביחס לפסלותה של אפליה מטעמי גיל. בין היתר ציין, כי "אין לך קרקע פורייה יותר להפליה מאשר סטריאוטיפים שפותחו במשך השנים...כך לעניין סטריאוטיפים הבנויים על הבחנות של גיל...התחשבות בסטריאוטיפים שומטת הקרקע מתחת למבחן הרלוונטיות עצמו...".
15
חלק שלישי: בחינת הרציונליזציה של הגבלת הגיל בהחלטות בהוצאה לפועל
ניסיון לבחון את הבסיס להגבלת גיל הערבים בהחלטות ההוצאה לפועל מוביל ללב לבה של הסטריאוטיפיזציה של הזיקנה. המחשבה העומדת מאחורי הדברים היא סטריאוטיפית בהגדרתה, שכן היא תולדה של ייחוס לאנשים בני 55 או תוחלת חיים נמוכה או העדר בסיס כלכלי, ה"פוסלים" אותם מלחתום על ערבות. ואולם, שתי ההנחות הללו הינן בלתי מבוססות.
כידוע, החברה בישראל נתונה בתהליך של הזדקנות ועל כך יעידו נתונים סטטיסטיים: בשנת 1955 היוו בני ה- 65 ומעלה פחות מ-5% באוכלוסיה, ואילו בראשית שנות האלפיים היוו בני 65 ומעלה כ-10% מהאוכלוסיה, כאשר הנתונים מלמדים ששיעור הגידול של בני 65 ומעלה היה כפול מזה של האוכלוסיה הכללית. ה"דמוגרפיה של ההזדקנות" מצביעה על גידול משמעותי במספרם של בני 75 ומעלה, כשקצב הגידול של קבוצה זו מאז 1955 הוא כמעט פי 10. קבוצת בני 80+ גדלה בקצב המהיר ביותר בשנים האחרונות, וכך נמצא שבישראל, כבארצות אחרות, לא רק שהאוכלוסיה הכללית מזדקנת, אלא שאוכלוסיית הזקנים עצמה מזדקנת.
16 קצב ההזדקנות של החברה בישראל הינו פונקציה של הירידה ברמת הפיריון וגידול בתוחלת החיים, בצירוף מאפיינים ייחודיים לחברה הישראלית.
17
במשך תקופה של כחמישים שנים, תוחלת החיים בלידה בישראל גדלה ב-12 שנים והגיעה ל 76.6 שנים לגברים ול-80.4 שנים לנשים. מחקרים מעלים, כי תוחלת החיים בלידה בישראל היא מן הגבוהות בעולם, יחד עם יפן, אוסטרליה, שוודיה, קנדה וצרפת.
18 באשר להכנסותיהם ולאיתנותם הכלכלית של בני 55 ומעלה, הרי שכל טענה מחייבת מחקר אמפירי לעניין זה. ידוע ממחקרים ביחס לאנשים בישראל שהם "זקנים" בהגדרתם החברתית המקובלת, משמע הרבה מעבר לגיל ההגבלה הקבוע בהחלטות בהוצאה לפועל, כי מצבם הכלכלי דווקא השתפר בעשור האחרון. השיפור מתבטא בגידול ראלי של 24% בהכנסה הממוצעת של משקי הבית של זקנים ונזקף בין היתר לשינויים במדיניות הסוציאלית שנועדה להגדיל את קצבאות הזיקנה ולגידול במספר הזקנים הזכאים לפנסיה לאחר גיל פרישה.
19
משמע, תוחלת החיים גדלה, אנשים חיים עד גילאים מפליגים והאוכלוסיה ככלל מורכבת מיותר אנשים שהם "זקנים" בהגדרה המקובלת. פסילתם ה"טכנית" של בני 55 ומעלה, מדירה באחת קבוצה משמעותית וגדלה באוכלוסיה בערכים מוחלטים ובאופן יחסי, פסילה שאמפירית אין לה מקום. גם האפקט הסמלי שלה הוא מקומם, בבחינת אבן נוספת בחומה הגילנית השקופה, הקיימת בלב החברה. מאידך, הרחבת מעגל הערבים הטובים הפוטנציאליים משרתת גם את הזוכים בתיקי ההוצאה לפועל ולפיכך בביטול ההגבלה על גילם של הערבים, יוצאים כולם יוצאים נשכרים.
גם במישור החברתי הפרקטי, להחלטה מסוג זה אין מקום. אך טבעי לו, לאדם, שיפנה בעת צרה לבני משפחה ולקרובים ובין היתר להוריו לעזרה. החלטה המגבילה את גילם של "הערבים הטובים" משנה באחת את סדרי החברה ומפנה אדם בצערו להתדפק על דלתם של חברים או קרובים "צעירים" אחרים, ומערימה בכך קושי נוסף על המבקש לצאת את הארץ לפרק זמן מוגבל. יציאה מן הארץ אינה בהכרח למטרות "הימלטות" מהחוב. לעתים היציאה המבוקשת הינה על-מנת לסעוד בן משפחה חולה בימים האחרונים[20] או על-מנת להשתתף בהלוויה, או להבדיל לבקר אח או חבר קרוב לרגל הולדת ילד.
21 מתפקידו של הזוכה בתיק ההוצאה לפועל לדרוש אסמכתאות לסיבת היציאה המבוקשת ולעמוד בתוקף על מניעתה, אם קיים חשש סביר שהחייב עלול לצאת את הארץ על-מנת להימנע מפירעון חובו. במקביל, אין מקום למניעה אפריורית של אדם בגיל צעיר החייב בהוצאה לפועל לפנות לעזרת הוריו, ולאדם בגיל מבוגר החייב בהוצאה לפועל לפנות לעזרת בן או בת הזוג, לאחים או לקרובים אחרים בני אותה שכבת גיל.
ניתן לחשוב גם על טיעוני נגד, משמע מדוע נכון, כביכול, להטיל את המגבלה הגילאית. אפשר, לכאורה, לחשוב שמחיקת ההגבלה תביא להחתמה מסיבית של הורים, לעתים בעל כורחם, והללו ימצאו עצמם משלמים את חובות ילדיהם. טיעון מסוג זה הוא פטרנליסטי, תוך קביעה "מה טוב" להורה של החייב עבורו ושלילת בחירתו העצמאית, ולכן אין לו מקום. לא מן הנמנע, עם זאת, לתעל את הבדיקה בהוצאה לפועל לבחינה שלא מופעלים לחץ או מניפולציה על החותם, יתכן באמצעות מסמך ערבות מפורט ומחייב המלווה בתצהיר הערב אודות נסיבות ערבותו. עוד ניתן לטעון בעד ההגבלה הגילאית, כי גם אם גיל 55 אינו רלוונטי במישור זה, כן ראוי להטיל הגבלה ביחס לערבותם של בני גילאים מבוגרים הרבה יותר. טענה זו ראויה להיבחן, אולם כיוון שאי-אפשר להסיק מגילו של אדם דבר על תכונותיו או יכולותיו הכלכליות והאחרות, נדמה שראוי שהבדיקה אם הערב הוא "טוב" תתבצע לגופו של אדם, ולא לפי גילו.
סיכום
כשם שלא יעלה על הדעת לקבוע מגבלות של מין, לאום, דת וכיוצ"ב ביחס לערבים החותמים להבטחת פירעון חובם של חייבים בהוצאה לפועל, אין כל מקום להטלת מחסום של גיל. החלטות בהוצאה לפועל הקובעות את גילו של אדם כקריטריון, אינן עולות בקנה אחד עם החקיקה הקיימת האוסרת על אפליה, עם מגמותיה ועם הפסיקה הרלוונטית.
22
על רשמי ההוצאה לפועל לתת את דעתם על החשיבות המהותית והסמלית שבהשמטת ההגבלה על גילם של "הערבים הטובים", ולאפשר בחינה סובייקטיבית של הערבים המוצעים על-פי קריטריונים רלוונטיים, כמו השתכרות, קביעות בעבודה או קיומה של הכנסה קבועה שאינה מעבודה. הזכות לצאת את הארץ הינה זכות יסוד, על כן גם כשהפגיעה בה היא לפי חוק, על הקריטריונים לכך להיות מדודים ושקולים. הותרת ההחלטות בנוסח זה על כנן נעדרת בסיס חוקי, כמו גם הגיון משפטי וחברתי ומהווה גילנות לשמה, המתייגת ופוסלת אנשים בני 55 ומעלה רק בשל גילם.
מהלך חיינו הוא רצוף והמשכי. נכתב זה מכבר, כי "לשקיעה כמו לזריחה / יש צבע ארגמן/ ואין אילן בלי שורשים / ופרי ללא ניצן./ ואין סופים בלי התחלה/ והתחלות בלי סוף/ והנופים הם
האדם/ והאדם הוא נוף...".[23] חיינו הם מיקשה אחת מורכבת של אירועים ושל תמורות. אין גיל קבוע מראש בו אדם מאבד מיכולותיו ולא ניתן להסיק מגילנו הנוכחי או העתידי דבר אודות מסוגלותנו. בהחלטות האמורות מודרים אנשים עובדים או אנשים בעלי הכנסה קבועה, זאת ללא כל הצדקה, ובה בעת מגולם בהן וממוסד בפועל מסר חברתי גילני שיש לעקור משורש.
