בשבת שעברה סיימנו לקרוא את ספר במדבר, החומש הרביעי מבין חמשת חומשי התורה. בשבת זו, הסמוכה לצום תשעה באב, אנחנו מתחילים לקרוא את ספר דְּבָרִים, שזהו גם שמה של הפרשה הראשונה שלו. קיים שוני דקדוקי בולט בין ארבעת החומשים הראשונים ובין חומש דְּבָרִים, ארבעת הראשונים מנוסחים כסיפור, בגוף שלישי, כגון וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר וכדומה. שונה מהם חומש דברים המנוסח כנאום שבו משה הוא המדבר, הכל בגוף ראשון. לכאורה יש כאן ירידה ממדרגה שבה ה' הוא המדבר אלינו, אומנם באמצעות משה, למדרגה שמשה עצמו מדבר אלינו מדעתו כביכול. ואף על-פי כן החומש הזה הוא חלק מן התורה הקדושה וצריכים לנסות להבין את הרעיון. וגם, מה הקשר בין תשעה באב ובין התוכן של פרשת דברים שתמיד נקראת בשבת שלפניו.

בניסיון להשיב על כך נתבונן בפסוק אחד מפרשת השבוע [דברים א']: [יא] ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם, יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם--אֶלֶף פְּעָמִים; וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. הרקע לברכה הזאת של משה כתוב בפסוקים הקודמים: [ט] וָאֹמַר אֲלֵכֶם, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: לֹא-אוּכַל לְבַדִּי, שְׂאֵת אֶתְכֶם. [י] ה' אֱלֹקֵיכֶם, הִרְבָּה אֶתְכֶם; וְהִנְּכֶם הַיּוֹם, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. זה עלול להישמע חלילה כאילו למשה יש טענות על ריבוים המספרי של בני ישראל, לכן הוא ממהר להבהיר שלא זה הרעיון; אדרבה, הוא מברך אותנו בריבוי מופלג, אבל הריבוי הזה מקשה עליו להנהיג אותנו לבדו. ככה זה נראה בפשט הדברים. אלא שכאן מתעוררת שאלה בדבר כפל הברכה. ובלשונו של רש"י המצטט מן המדרש: יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים - מהו שוב וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם? אלא אמרו לו: משה, אתה נותן קצבה לברכותינו - כבר הבטיח הקב"ה את אברהם [בראשית י"ג]: [טז] (...) אֲשֶׁר אִם-יוּכַל אִישׁ, לִמְנוֹת אֶת-עֲפַר הָאָרֶץ--גַּם-זַרְעֲךָ, יִמָּנֶה. אמר להם זו משלי הוא אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם:

ולכאורה, אם הקב"ה, האינסוף ברוך הוא בכבודו ובעצמו בירך אותנו בברכתו שאין לה גבול, מה כבר יכול להוסיף על כך משה, עם כל הכבוד? ברכתו של בשר ודם, אפילו אם הוא משה רבינו, תמיד תהיה מוגבלת בהתאם להגבלות שלו עצמו. הברכה של הקב"ה היא אינסופית כמו שהוא עצמו אינסופי, אז מה התועלת בברכה מוגבלת שמוסיפים לברכה בלתי מוגבלת? הרי הברכה המוגבלת כלולה בתוך הברכה הבלתי מוגבלת, לא?! רש"י אינו עונה בגלוי על שאלה זו ומבין הפרשנים של רש"י מתייחס אליה המהר"ל מפראג, ה"גור אריה": ויש לתרץ, כי ברכת הקדוש ברוך הוא, היה למשה רבינו עליו השלום ספק, אם הם ראויים לה עתה או אינם ראויים לה עתה, שמא אינם צדיקים, ולפיכך אמר - ברכתי הם ראויים בודאי, שיש להן קצבה. במילים אחרות, ברכתו של הקב"ה תתקיים בלי ספק אבל אולי רק בגאולה האמיתית והשלמה, שאז כולנו נהיה צדיקים, אבל ברכתו של משה אמורה להתקיים גם בעודנו בגלות כי אין אנו צדיקים.

הפירוש הזה, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', מזכיר את הפירוש בגמרא על פסוק בספר הושע [פרק ב']: [א] וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא-יִמַּד, וְלֹא יִסָּפֵר; וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵר לָהֶם, לֹא-עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם, בְּנֵי אֵל-חָי. (יומא, כ"ב/ב): אמר רבי שמואל בר נחמני: ר' יונתן רמי, כתיב וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, וכתיב אֲשֶׁר לֹא-יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר; או שיש מספר (כחול הים) או שאין מספר, איך ייתכן שניהם ביחד? לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום. כלומר ברכה שיש לה קצבה, כמו ברכת משה, חלה גם בזמן שאין עושים רצונו של מקום, אבל ברכתו של הקב"ה שאין לה קצבה, חלה רק בזמן שישראל עושים רצונו של מקום. או כמו שאמרנו קודם, ברכת משה בזמן הזה וברכתו של הקב"ה לעתיד לבוא.

אבל, אומר הרבי, מלשון המדרש מובן ששתי הברכות חלות במקביל, רק שברכה אחת היא ממשה וברכה אחת היא מהקב"ה. כך גם עולה מדיוק הלשון ברש"י, שאינו מוסיף שום הסבר לציטוט שמביא מן המדרש, כך שברור שזהו פשוטו של מקרא. וזהו גם הפשט בפסוק המצוטט מהושע, ששני המצבים, גם וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וגם אין מספר, לֹא-יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר, חלים באותו הזמן. אבל רגע, הרי חזרנו לשאלה המקורית, מה התועלת בברכה מוגבלת כאשר כבר קיימת ברכה בלתי מוגבלת? ובכן, זהו ההבדל (והתוספת) בין חומש דברים לארבעת החומשים, כדלקמן בע"ה.

גילוי הבלי גבול בתוך הגבול

ארבעת החומשים הראשונים שהם דבר ה' עצמו, הם כביכול החלק הבלתי מוגבל של התורה, אותו חלק שאנחנו, בהיותנו מוגבלים בעצם, איננו מסוגלים לקלוט ובטח לא להפנים. החומש החמישי, זה שמתחילים לקרוא בשבת זו, מכונה גם "מִשְנֶה תורה" והוא מעין תורה שבעל-פה ביחס לארבעת קודמיו. לכאורה זה אומר שיש כאן ירידה בהשוואה לארבעת החומשים הקודמים, אבל ה"ירידה" הזאת היא שמובילה אותנו אל העלייה הגדולה ביותר של הכניסה לארץ ישראל ועד לגאולה האמיתית והשלמה מיד ממש. בספר הזה משה רבינו מכין אותנו לקראת הכניסה לארץ. עד כעת, במשך ארבעים שנה במדבר, קיבלנו הכל במתנה מלמעלה, אוכל מן השמיים ומים מבאר שהתגלגלה לכל מקום שהלכנו. כעת צריכים להתחיל מהלך הפוך, מלמטה למעלה, להתעלות ושוב להתעלות עד אינסוף.

עבודת ה' של יהודים בעולם הזה, היא שממשיכה את האור האלוקי שמהווה את כל העולמות, את ברכת ה'. אלא שמצד המוגבלות של הנברא, גם העבודה הזאת מוגבלת בהכרח ומטבע הדברים, לא ניתן באמצעותה להמשיך לעולם את ברכתו הבלתי מוגבלת של ה' יתברך. באה ברכתו המוגבלת של משה רבינו לנו, ברכה שנוספת על ברכתו הבלתי מוגבלת של הקב"ה, ויוצרת מצב חדש, היא מאפשרת לנו לעשות את העבודה המוגבלת שלנו תוך חיבור לבלי גבול של הקב"ה. כעת קיימים שני הממדים של גבול ובלי גבול בעבודת ה' של יהודי, כל הזמן. הגבול מתבטא במצוות שהן במספר מוגבל, תרי"ג (613) וגם לכל אחת מהן יש את הגבולות המיוחדים לה, מה שמכונה בחז"ל "שיעורי תורה"; כגון, השבת מוגבלת בזמן, הכוס של הקידוש מוגבלת בגודל, יש הגבלה על כמות המזון שאוכלים לפני שמתחייבים בברכה אחרונה וכך הלאה, לכל מצווה הגבולות שלה.

הממד השני, ממד הבלי גבול בעבודת ה' של יהודי, מתגלה בעבודת התשובה, בתנועה המתמדת של חתירה לדבקות בבורא יתברך, דבקות שהיא בלתי מוגבלת מעצם מהותה. ויהודי אמור לעסוק כל הזמן בשתי העבודות במקביל ולשלב ביניהן עד לאיחוד מלא בין הגבול והבלי גבול. כי גם בעבודת המצוות שבעצם מהותה כרוכה בהגבלות כנ"ל, יהודי מקיים את הרצון העליון בכל מצווה שהוא עושה, והרצון העליון הרי אינו מוגבל כלל וכלל. כלומר, המצווה אומנם מוגבלת כי הקב"ה קבע לה גבולות שיתאימו לעולם המוגבל, אבל האור האלקי הנמשך לעולם על-ידי המצווה הוא אינסופי. כאשר יהודי מקיים מצווה במודעות של קיום הרצון העליון ומתוך כך גם בדבקות המתחייבת, הוא ממשיך לעולם אור אלוקי אינסופי, אור שמהווה את העולם ומקיים אותו.

לקראת סיום ספר דברים [פרק ל"ד] כתוב שהקב"ה הראה למשה את כל הארץ עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. חז"ל דורשים את זה "עד היום האחרון". כלומר, הקב"ה הראה למשה את כל ההיסטוריה של עם ישראל עד הגאולה האמיתית והשלמה. כמובן, הוא הראה לו גם את כל הדרך, את הגלות הארוכה מדי עד לאותה גאולה שכבר הגיע הזמן שנזכה לה. וזהו המסר של קריאת פרשת דברים בסמוך לפני תשעה באב, שמה שנראה כירידה, ולפעמים ירידה קשה ביותר, הוא הוא הדרך לעלייה שבאין ערוך. לכולנו מציקה העובדה שאנחנו עדיין בגלות. הרושם שלי הוא שגל המחאות השוטף את המדינה - בפנימיותו הוא נובע מחוסר נחת כללי שנמשך כבר זמן רב. המחאות בעניין כזה או אחר הן רק התסמינים, הבעיה האמיתית עמוקה הרבה יותר ממחירו של מוצר זה או אחר. הבעיה האמיתית היא שנמאס לנו להיות בגלות, בטח בגלות בתוך תחומי ארץ ישראל, ואנחנו דורשים שינוי, רוצים גאולה אמיתית ושלמה כאן ועכשיו.

ואין ספק שאפשר לזכות לגאולה הזאת מיד ממש, עוד לפני תשעה באב, ואז במקום לצום פשוט נחגוג. רק שכדי שזה יקרה צריכים להיות מודעים לכך ולפעול נכון, למקד נכון את המחאה, לא להסתפק בהקלות כלכליות או אחרות בתחום זה או אחר, אלא לדרוש מהקב"ה שישלח לנו את המנהיג האמיתי, את משיח צדקנו שיגאל אותנו מהגלות הנוראה הזאת. על פניו נראה שגל המחאות הזה, ככל שיימשך, עלול להוביל את המדינה לתוהו ובוהו. נראה שיש אפילו מי שמייחלים לכך, אבל כאמור, לנו נראה שזו שירת הברבור של הגלות ולאחריה תבוא מיד הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו.