מנת הסם

ההצגה המשפילה והאיומה של משפט מובארכּ מוכיחה שני דברים: האחד, כי ההמונים ששלטו בכיכר התחריר הם השופטים האמיתיים , ותכלית המשפט היא נקם, התעללות ושמחה לאיד. השני, כי הפיקוד הצבאי השולט במצרים נכנע לתביעות ההמונים והפקיר את חוסני מובארכּ כטרף ללועות הזאבים, למרות שהיה מפקדם, והוא אשר טיפח אותם במרוצת שלושה עשורים.

מי שמתבונן בשמחת ההמונים המצריים על השפלתו של נשיאם לשעבר, עלול לחשוב לא רק שעם היעלמו, תבוא להם ישועה, אלא שהוא היה הגורם לניוון הכלכלי, להיעדר אוצרות הטבע, לריבוי האוכלוסין, לפיגור בחקלאות ובתעשיה, לכישלונם של ניסיונות האיחוד עם מדינות ערב ולתבוסות הצבא המצרי במלחמות נגד ישראל.

ההמונים הדורשים את ראשו של מובארכּ איבדו את ההיגיון ואת השכל, כלשונו של אחד הסופרים הערביים, ומתעלמים לחלוטין מן הדברים הטובים שהביא להם בשלושים שנות שלטונו, ונמנה רק את העיקריים שבהם:

• מובארכּ שמר על השלום ומנע מלחמות, ובכך חסך את חייהם של עשרות אלפי מצרים ואיפשר את הכוונתם של משאבים לפיתוח כלכלי. לניסיונותיהם של מחרחרי המלחמה כמו נשיא סוריה חאפז אלאסד ובנו בשאר, השיב מובארכּ תמיד: לא ניכנס להרפתקה ולא נקריב את חיי העם.

• מובארכּ היה שותף לריפוי גאוותו הפצועה של העם המצרי בהיותו מפקד חיל האוויר במלחמת יום כיפור, ואחד מגיבורי המלחמה.

• מובארכּ הצליח לשקם את יחסיה של מצרים עם המערב, ובכך איפשר לה לקבל מארה"ב מאז שנחתם הסכם השלום עם ישראל סיוע נדיב בסך 62 מיליארד דולר, וכן סכומים שטרם פורסמו נתוניהם - מן האיחוד האירופי.

• מובארכּ הצליח לשקם את יחסיה של מצרים עם מדינות ערב שהחרימו את מצרים בעקבות הסכם השלום עם ישראל, בעומדו על העיקרון כי "מצרים לא תחזור ביוזמתה למדינות ערב. עליהן לשוב אליה, כי הן אלו שהכריזו על החרם".

• מובארכּ מיגר את גלי הטרור של הסלפים ואל-קאעידה שבשנות ה-90' איימו על ריבונותה של מצרים.

• מובארכּ היה שותף למצבע הבינלאומי של שחרור כוויית מן הכיבוש של סדאם.

• מובארכּ המשיך את מדיניות קודמו, סאדאת, והחרים את משטר האיותאללה באירן, ובכך העניק ביטחון למדינות המפרץ.

זאת ועוד, מובארכּ אינו סדאם חוסיין שהותיר עשרות קברי אחים והרג עשרות אלפי שיעים וכורדים. הוא אינו קדאפי המסתתר בבונקר ושולח את לוחמי שבטו "קד'אד'פה" להרוג את שאר בני עמו. הוא גם אינו בשאר אלאסד, המפעיל את צבאו כדי להפגיז ערים ולטבוח באזרחים חפים מפשע. לעומת שליטי ערב האחרים, מצטייר מובארכּ כמהטמה גנדי.

מובן, כי ככל בן אנוש, גם מובארכּ עשה משגים. במרוצת שלושת עשורי השלטון וכמעט במצב של אפס מלחמות, הדעת נותנת שזאת הייתה הזדמנות פז לקדם את מצרים, לבער את הבערות, להבטיח שירותי בריאות סבירים, לבצע רפורמות בתחום התעשיה והחקלאות ולהעלות את רמת החיים. זהו מצב בלתי נסבל, שמוֹרה בעל תעודה אקדמית ישתכר כ-100 דולר לחודש. לא נשאר אלא לקוות שהדור החדש של המנהיגים ילמד את הלקחים.

מובארכּ טעה בכך שלא הסתפק בחמש קדנציות של שלטון, ושאף לשלוט עד יומו האחרון. הוא גם טעה בכך שביקש להוריש את הנשיאות לבנו ג'מאל, דבר שנראה בלתי אפשרי.

וטעותו האחרונה הייתה שלא הקדים תרופה למכה, כפי שעשה נשיא תוניסיה זין אלעאבדין. סעודיה הציעה לו מקלט מכובד, אך הוא סירב והכריז כי ימות וייקבר על אדמת מצרים. אלא שלרוע המזל, אין מניחים לו למות ולהיקבר בשקט.

המשפט המשפיל והמבזה לא יציל את מצרים מן התהום שבה היא שקועה, לא ישקם את כלכלתה הרעועה, לא יועיל ל-30 מיליון האנאלפביתים במצרים, ולא ירפא את הזקוקים לשירותי הבריאות הלקויים. הוא מנת סם מרגיעה לפרק זמן קצרצר וחולף.